קיץ תל אביבי, השעה ביום בו מטלות הבוקר כבר בוצעו, אך תנועת הלקוחות דלילה.

חנות יין, לא גדולה, מדפים מסודרים, גלגל"צ ברקע, דיווחי תנועה.

המוכר, שלא ברור אם הוא בעל החנות או רק עובד בה, בוהה בנקודה בלתי ברורה.

החלום, שבהקיץ חלם, מופרע מכניסתו של לקוח.

זו לא הפעם הראשונה שלו מול לקוח, הוא מיומן. הוא אומד את הנמצא מולו, את לבושו וגינוניו, עוטה ארשת ביטחון עצמי וניגש אל מלאכת המכירה.

לקוח: "שלום."

מוכר: "ברוך הבא."

לקוח: "אני מחפש יין."

מוכר: "משהו ספיציפי?"

לקוח: "לא, אבל אשמח להמלצה."

מוכר: "אני מאוד ממליץ על היין הזה. הוא מבציר 2005, שידוע ב…"

לקוח: "סלח לי, אני מחפש יין, לא שנה."

מוכר: "אם כך, הרשה לי להמליץ על היין הבא: הוא מגיע מאיזור יין משובח, אחד ה…"

לקוח: "רגע, יין, לא שיעור בגאוגרפיה."

מוכר: "אז תן לי להציג אותו מזווית שונה: הוא עשוי מענבי קברנה סובינ…"

לקוח: "עצור בבקשה, גם לא שיעור בחקלאות."

מוכר: מאבד קצת סבלנות, "מה באשר למגבלת תקציב?"

לקוח: "זה באמת נחמד, אבל מה שבאמת חשוב הוא שהיין יהיה שווה את מחירו."

מוכר: "אם כך, אני יודע… זו יין של שאטו מפואר ש…"

לקוח: "יין ידידי, לא נדל"ן,  יין."

עכשיו הוא כבר אובד עצות, ניכר בפניו כי הוא מבין שמהמצב הזה לא תצא לו מכירה.

אוחז בקבוק ביד, מלטף אותו קלות, נזכר באינספור הפעמים שבחר בו בעצמו ובכמה אירועים בו החוויה היתה טובה, לא רק בשל היין עצמו, אלא לא מעט בזכות הארוחה והחברה.

הוא מחייך במבוכה כשהוא נזכר כי את בנו הצעיר יצרו הוא ואשתו האהובה בהשפעת בקבוק זהה. הוא מנסה, ללא הצלחה, לעטות את ה'פרצוף המקצועי' שמקרין בטחון וידיעה.

הוא אפילו לא שם לב כי משפתיו עולה משפט לא הגיוני והוא ספק אומר, ספק לוחש: "זה יין טוב", כשהמילה האחרונה נמתכת קצת, רוטטת קצת על מיתריו, אך זה כבר מאוחר מדי, כי לפתע הוא רואה את הלקוח שמולו אומר שלוש מילים ומחייך, "את זה, תודה".