הירוק הכי אדום שיש- פטיט וורדו.

לכתוב על יין אינה משימה אקדמאית, אתה לא מחליט לכתוב עליו ומונה טיעונים, אתה זקוק לטריגר, להתחלה של דיאלוג, יש שייהנו מהיין ללא הצורך לתמלל את השיחה בינם לבין היין שלפניהם ואת המחשבות והרגשות שעולים עם כל לגימה.

אני הרגשתי שהיין מבקש ממני להיות לו לשליח מצווה, שהוא מוכן לספר לי את סיפורו, לשתף אותי ולהשפיע עלי באופן בו לא אוכל להישאר אדיש וארצה להעביר את הבשורה גם אליכם.

בעודי כותב שורות אלה עומדים מולי שני בקבוקים, האחד פטיט וורדו 2010 של יקב נעמן והשני פטיט וורדו 2012 של יקב רמות נפתלי. שניהם מגיעים מאותו אזור, כרמי רמות נפתלי, אך משני תתי טרואר מעט שונים, עמק המכנסיים ועמק קדש בהתאמה.

פטיט וורדו

צילום: שחר זיו

פטיט וורדו הוא זן ענבים יוצא דופן, זה נכון שכל זן ענבים שונה מכל זן אחר, אבל במקרה של הזן הבורדולזי הזה השוני ניכר וקל לזיהוי, גם על ידי אלה שאינם מומחי יין.

השימוש הקלאסי בו, בבורדו שבצרפת, הוא בשילובו עם זנים נוספים. אחיו לבלנד, המופרסמים שבהם: הקברנה סוביניון והמרלו, הקדום והמסתורי: הקברנה פרנק, המלבק שזכה להכרה דווקא בארגנטינה והפך מזוהה עמה עד כדי שרבים חושבים שזהו מקורו וממהרים לשכוח אותו ברשימת זני בורדו וגיבור הכתבה הזאת, הפטיט וורדו.

 

השימוש הקלאסי בו, כאמור, הוא בשילובו עם חלק או כל זני בורדו, במינונים המשתנים בין תתי האזור בחבל ארץ היין המהולל שבצרפת. ברוב המקרים הוא יהיה הזן הזניח באחוזיו בתוך הבלנד.

רבים יאמרו כי המרלו והקברנה סוביניון יהיו הדומיננטיים והמובילים תמיד, יתווספו אליהם ה"תבלינים" בדמות הקברנה פרנק והמלבק והאחרון, גיבור די מפוקפק בדמותו של הפטיט וורדו, יוסיף לתערובת הזנים את צבעו העז ואלמנטים חשובים לשימור היין: חומציות נאה ולא מעט טאנינים.

 

את שמו קיבל הזן בפשטות, פטיט (קטן) בשל גודל גרגיריו, ו-ורדו שמקורו במילה וורט (vert) שמשמעה ירוק.

לא, הזן אינו זן של ענבים לבנים או ירוקים, אך הוא האחרון להבשיל בממלכת היין הצרפתית, הרבה אחרי אחיו, האדומים של בורדו, זו גם הסיבה לשמו, הוא האחרון להאדים ולעיתים הוא נותר ירקרק ולא מבשיל לחלוטין.

באזור יין כל כך קריר זהו זן שקשה "לסמוך" עליו. בשנים חמימות יותר הוא יגיע לבשלות מלאה ויעצים את הבלנד הבורדולזי, בשנים קרות יותר הוא עלול גם להישאר מחוץ לממסך.

 

עולם היין הישראלי, שכמו רוב העולם, מעריץ את היין הצרפתי בכלל ואת מורשת בורדו בפרט, מיהרו להתמקד בענבים אלה בדגש על קברנה סוביניון ומרלו. הברון אדמונד דה-רוטשילד, שיועציו העדיפו לנטוע פה את זני עמק הרון, סירה, גראנש וקאריניאן, לא יכלו לחזות שחקלאי ארצנו יעדיפו לאמץ את הטרנד העולמי ולהתמקד ביינות זניים, כל שכן בזני בורדו האצילים.

 

פטיט וורדו הוא זן שכדאי לנטוע, תמיד יימצא מה לעשות עימו. הוא עשוי לעמוד בפני עצמו כיין זני שמסוגל להאריך ימים ולהתיישן היטב, הוא גם בקלות רבה יכול להשתלב ולהעשיר כל תמהיל ענבים.

כורמים המתלבטים בבחירת זנים לנטיעות חדשות בהחלט מוזמנים לקחת בחשבון את יתרונות הזן, שמפליא להבשיל ולהביא תוצאות טובות עד מעולות בכל חלקי הארץ.

עושה הרושם כי באזורים חמים יותר הוא יהיה אגרסיבי יותר ומאתגר יותר לטיפול. הטאנינים שלו יהיו קשים והוא ידרוש מיצוי עדין יותר של הזגים ומספר רב יותר של שפיות. בגליל העליון הוא מעט רך יותר, אבל רק במעט.

 

רמי נעמן, יינן ובעליו של יקב נעמן היה השני להכין ממנו יין זני. קדם לו רק יקב כהנוב, כמדומני.

את היינות הראשונים מזן זה הוא עשה מכרמים במעלה חורון, עוד לפני שהיו לו ענבים משלו. אולי זו הסיבה שהוא גיבש דעה מאוד נחרצת על הזן, "זהו סוס פרא, מאוד קשה לאילוף" הוא אומר.

במהלך לימודיו במכללת תל חי הוא נחשף ליין זני שנעשה ממנו, בפעם הראשונה, הוא מספר שזו היתה טעימה שסיימה את יכולתו לטעום יין נוסף באותו היום, הטאנינים האגרסיביים של הזן "תפסו" את לשונו, דבקה לחיכו יגידו אחרים, אבל הוא לא שכח אותו מאז וכשהכין ממנו יין זכר להתנהג עימו בהתאם לחוויה הראשונית.

הוא חיבר לו שישה אחוזי מרלו, שידוע ביכולת שלו לרכך זנים אחרים, והקפיד לבצע מספר רב יותר של שפיות לעומת המספר הנדרש עם יינות אחרים. החשש שהטאנינים האגרסיביים של הזן ישתלטו על היין גרם לו לנקוט במשנה זהירות.

אני לא יודע אם היו לו תובנות מוקדמות בנוגע לאופן הטיפול בזן הענבים או שמא היתה זו אינטואיציה גרידא שהובילה אותו, אך הדרך בה בחר הוכיחה את עצמה ומאז הוא נוקט באותה טכניקה שנה אחר שנה.

 

יש המזכירים את הפטיט וורדו כזן שעשוי להיות דומיננטי מאוד בנוף היין הישראלי. הוא מגיע לבשלות מלאה בכל שנה, להבדיל מהאופן בו הוא מתנהג בבורדו, כאן ניתן לסמוך עליו.

אולי זו אינה מחמאה גדולה לציבור אוהבי היין בישראל, אך הזן המיוחד הזה, שכל כך קל לזהות אותו בטעימה עיוורת, על צבעו, עצמתו, הניחוחות האדמתיים והחומציות שאינו מכזיב בה, אינו מציג תחכום רב.

הוא פשוט להבנה ואינו מפתיע בגוונים ורבדים רבים. מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל ׁׁ(what you see is what you get), אך מעטים יוכלו לומר כי התוצר המתקבל אינו מוצלח.

 

את היין הראשון, של יקב נעמן, פגשתי לראשונה ביום השקתו, זה היה אי שם בסוף חודש מאי 2012.

אני זוכר היטב את היין, הוא היה טוב, מאוד מאוזן, מאוד מדוייק בכמות הטאנינים שלו, החומציות, הגוף והעוצמה. לא היה בו אלכוהול עודף והוא היה מוכן לשתיה כבר בצעירותו, אבל משהו היה לי חסר…

חסרה לו האמירה שכל כך מאפיינת את יינות יקב נעמן, הוא היה יותר מדי 'נכון', יותר מדי מאורגן. בלי אף שפיץ, בלי אותה נאמנות מאפיינת, כמעט מוגזמת, של רמי לכרמיו, ענביו ויינותיו. חששתי שהוא מתחיל להתקלקל ולהפוך "מסחרי" בכוונותיו.

אבל…

היין התבגר היטב, הטאנינים התרככו, האדמה בצבצה אל תוך גווני הפרי והריחות שהוא מפיץ (וכאן לא צריך לחקור יותר מדי, הם בוקעים מתוך הכוס ונותנים את הטון גם בסביבותיה) הפכו למשהו כמעט מיני.

היין הלא מסונן הזה מספק מראה מעט עכור ואופי "מלוכלך", במובן הכי חיובי שקיים.

יין כזה גורם לך לתחושות מעורבות. מצד אחד אתה כואב את העובדה שפתחת את הבקבוק האחרון שנותר לך ממנו לפחות שנה או שנתיים לפני שהגיע לשיאו, מצד שני העונג כל כך גדול עד שהוא משכיח את הצער ומטביע אותו בגלים של הנאה צרופה.

לא מעט אלכוהול יש ביין, 15.2% מצויין על גבי התווית, אך הדבר אינו ניכר כלל (!!!), זה אומר לא מעט על עצמת הפרי ועל היכולת של הענבים לשאת 13 חודשי חבית, בלי שזו תהיה מוגזמת כלל.

 

רמי מספר בצער כי לא נותרו בקבוקים רבים מהיין הזה ביקב, אני לגמרי לא מופתע.

אילו הייתי מדרג את היין ביום השקתו, הוא היה מקבל ציון של 86 נקודות, היום, לאחר שחלפו שש שנים מיום הבציר, הוא מקבל אצלי דירוג גבוה בנקודות (ואני מרגיש שאני מעט קשוח איתו).

אם יש לכם הזדמנות לרכוש בקבוק ממנו, אל תהססו.

יקב נעמן, פטיט וורדו, 2010: 91 נקודות.

 

יקב רמות נפתלי מוכר כבר לרוב חובבי היין בישראל, איציק כהן, היינן והבעלים זכה כבר ללא מעט פרסים והכרה והוא מצליח לשמור על סטנדרט גבוה כבר לא מעט שנים.

בשיחה עימו הוא מספר ששנת 2012 לא היתה מהמשובחות שהוא ידע. חמסינים רבים ולא מעט בעיות גרמו לו להימנע מלהטביע את חותמת היקב על היין המוביל שלו, הקברנה סוביניון, והוא לא הוציא אותו לשוק כלל.

אבל דווקא הפטיט וורדו עמד בציפיות. זה לא הפתיע אותו, הוא כבר הכיר את הזן טוב מספיק כדי לאפיין אותו כקל לגידול, "זה זן שלא עושה לך בעיות… הוא תמיד מבשיל והוא תמיד מספק את הסחורה" הוא אומר. גם בישראל הוא הזן האחרון להבשיל ובימים אלה, כשהזנים האדומים כבר נבצרים ומתחילים בתהליך התסיסה, הוא עוד מתענג על השמש וממשיך לאיטו בתהליך ההבחלה.

הוא מפתיע אותי, בעיקר כי איציק מוצא אותו קל לשתיה, הוא מביט בקהל הטועמים העולים למרכז המבקרים של היקב ומזהה דפוס קבוע, "כל מי שטועם ממנו- רוכש בקבוק". במקום הזה הוא מסייע לי להגיע למסקנה כי הפשטות המאפיינת את טעמי הזן, הצבע הכהה והעוצמה המרשימה שלו, לא משאירה את הישראלים אדישים, הם רוצים לחוות זאת שוב גם בביתם. כשטועמים את היין אפשר להבין אותם.

ביין הזה האלגנטיות שולטת, הוא מביא את כל טעמי הזן, כולל את ה"לכלוך" התשוקתי-מיני, שגורם גם לבני תרבות פוריטנית להתחבר לעולם הייצרים, אך הוא עושה זאת בסוג של נימוס או נחמדות מטעה.

14.1% אלכוהול אינם בולטים יתר על המידה והבציר מתבצע יחסית מוקדם, כך שטעמי הפרי הבשל (אך לא מדי) באים לידי ביטוי מושלם על מצע של 12 חודשי אלון, יש נוכחות של עץ, אך אין כל השתלטות מצידה של החבית.

איציק לא מפחד מחומציות, היינות שלו מיועדים ללוות ארוחות עשירות טעמים, כך גם היין הזה. לעולם אל תשפוט אותו בטעימה ראשונה. תן לבלוטות הטעם רגע אחד להתרגל, בטעימה השניה הן יודו לך ובשילוב עם מנת בשר טובה, הן יעשו זאת שוב.

היין הקודם לימד אותי להיזהר בדירוג מוקדם, ברור לי שגם זה יעשה דרך ארוכה, יילך וישתבח עם השנים, לפיכך הדירוג לו הוא זוכה יהיה נכון לרגע זה, כשאני צופה שהוא יזכה לנקודות נוספות עם כל שנה שתחלוף, כשמצפות לו לא מעט כאלה להערכתי.

רק 1000 בקבוקים נעשו מיין זה, מומלץ לקנות, לשמור, לשתות ואין בי שום ספק- ההנאה מובטחת.

רמות נפתלי, פטיט וורדו, 2012: 88 נקודות.

 

לא מעט יקבים בארץ מבקבקים פטיט וורדו זני, אם יש תימוכין לסוגיית הפיכתו לזן העתיד של ישראל, זה שיתאקלם ויהפוך לאייקון תרבות, לזן הענבים המזוהה עם ישראל, הרי זה שגם הפשוטים והזולים ביניהם טובים והאיכותיים יותר מדברים בניב המתכתב נפלא עם הצלחה.

העובדה שהחומציות שלו אינה מרתיעה את קהל הצרכנים הופכת אותו לזן שגם משפר את יכולות הטעימה של ציבור הצרכנים ופותח בפניהם אפיקים חדשים.

עובדת יכולתו של הזן "לספק את הסחורה" גם בשנים טובות פחות הופכת אותו להימור בטוח גם עבור צרכני יין שמעדיפים להגדיר את עצמם רק כחובבים, בלי לקחת סיכונים מיותרים.

גם חובבי יין המעדיפים יינות רכים יותר עשויים ליהנות מפטיט וורדו, שגם אם הוא אגרסיבי מטבעו, הוא מתרכך והופך ידידותי יותר בחלוף השנים. האחרונים יאלצו לשמור אותו מספר שנים.

4 מחשבות על “הירוק הכי אדום שיש- פטיט וורדו.

להגיב על יצחק כהן לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s