יקבי חארטה

הם נמצאים בינינו, הם נראים בדיוק כמו כולם, הם מתחזים להיות כמו כל היתר, אבל הם לא, הם שונים.

זה אולי נשמע כמו התחלה של סיפור על חוצנים והשתלטות על כדור הארץ, אבל זה לא, זה רק עוד סיפור על יין, יין ישראלי.

פקקים

כל כך הרבה יקבים, איך מבדילים? (צילום: שחר זיו)

חובבי היין נוטים לסווג את עולם היצרנים בשתי קטגוריות בלבד: יקבים מסחריים ויקבי בוטיק.

ההבדל ניכר בגודל והוויכוח נסוב בעיקר בנוגע לנקודה הכמותית ההופכת יקב בוטיק ליקב מסחרי.

מקובל לזהות את הנקודה הזו בייצור של עד 100,000 בקבוקים לשנה או מעל המספר הקשיח הנ"ל, אך אבן הבוחן הזו אינה יעילה ואינה מספקת משלוש סיבות:

א. לא מעט יקבים מסחריים רכשו או הקימו יקבי בוטיק משל עצמם (ויש אף כאלה שהכריזו על סדרה מסוימת כיקב נפרד ועצמאי).

ב. במסגרת הכמות המסתתרת מתחת למאה אלף הבקבוקים יש קטגוריות משנה רבות (קיימים הבדלים גדולים הרבה יותר בין יקבים המייצרים בין עשרת אלפים בקבוקים לשמונים אלף בקבוקים, לבין היקבים המייצרים מליון או שישה מליון בקבוקים לשנה).

ג. החלוקה הזאת, המפרידה את ה"מסחרי" מן ה"בוטיק" אינה מעידה בדבר על איכות היקב או על איכות מוצריו.

ההבחנה בין יקב בוטיק ליקב מסחרי משרתת, אולי, רק את מנגנוני השיווק של היקבים, כך שלצרכן היין ניתן, במקרה הטוב, שירות דב. מה שמשאיר את הצרכן מבולבל עוד יותר מול מדפי יין עמוסים בבקבוקים ובתארים, שחלקם חסרי כל מהות ותוכן.

הגענו לזמן בו סוכני תרבות היין בישראל צריכים ויכולים לעשות קפיצת מדרגה ולהתחיל להבחין בהבדלים האמיתיים והמהותיים בין יקב ליקב, אבל לפני שנעשה את זה כדאי שנתחיל מהסוף הכואב – לא כל היקבים בישראל הם באמת יקבים.

קבלו סיטואציה בדיונית:

אתם הולכים למסעדה, היא מאוד נאה ונעימה, גם האוכל די בסדר, אבל אחרי שאתם חוזרים הביתה אתם קוראים בעיתון שזו לא סתם מסעדה, אלא מסעדה הבנויה על קונספט חדשני: לא מכינים אוכל במקום.

קרי, כל האוכל המוגש במקום מוזמן ממסעדות סמוכות, המנה מעוצבת על גבי צלחות נקיות ברוב סגנון על ידי עובדים שעברו הכשרה מיוחדת והחשבון… רק במעט יותר יקר מאשר בכל אחת מהמסעדות המכינות את המנה.

אני מוכן להמר על כך כי תרגישו מעט מרומים… לא במקרה, ממסעדה אתם מצפים שיהיה לה, לכל הפחות, מטבח.

יקבי חארטה1

זה יקב זה? (צילום: ישראל פרקר)

ועכשיו לחדשה המפתיעה – יש גם יקבים כאלה.

נכון, קשה לקרוא למי שלא בצר ענבים, התסיס אותם ויישן אותם בחבית – יקב, אבל זה לגמרי לא מפריע לכמה סוחרים ואנשי שיווק זריזים, שמנצלים את העובדה ששוק היין פרוץ עד כדי כך שניתן לכתוב על התווית כמעט כל מה שרוצים, כולל את הכינוי 'יקב'.

ישנם סוגים שונים של יקבים, אבל לא לכולם יש את הפריווילגיה להחזיק מתקן ייצור (מכשור, מיכלי תסיסה, משאבות וחביות), גם בעלות על כרמים היא לא תנאי בסיס בהקמת יקב, במקרים רבים יקבים שיש כרמים בבעלותם ישתמשו בענבים מכרמים נוספים, שאינם בבעלות היקב.

אני מוכרח לשאול: מהו יקב?

ברור לכולם כי יקב הוא מתקן שמייצר יין שמקורו בענבים הגדלים בכרמים.

ניתן להניח בבטחה כי גם ידע מקצועי הוא חלק חשוב במשוואה; על הפינה הזאת אחראי יינן.

בואו ואפתיע אתכם, קיימים לא מעט סוגים של יקבים, כשלרבים מהם אין מתקן ייצור, אין כרמים בלעדיים ואין יינן.

אז הפעם, במקום למדוד את גודלו של היקב ולקבוע אם הוא בוטיק או מסחרי, בואו נביט באמצעות הפריזמה המשולשת, הכוללת את האלמנטים הבאים; כרמים, מתקן ויינן.

יש יינן, יש מתקן ויש כרמים.

בראש הרשימה יעמוד יקב האסטייט (estate winery), הוא ימוקם בה משום שהוא ממלא את שלושת התנאים במלואם. יש לו יינן, כרמים בבעלותו ומתקן ייצור.

ליקב כזה מעט מאוד מגבלות, הכרמים שלו הם והוא יכול לפקח על איכות הגידול וללוות את גפניו לאורך כל ימות השנה, המתקן בבעלותו כך שאף אחד לא יכול לדחוק את רגליו ממנו והשליטה שלו בתהליך הייצור מלאה.

אם שילוש קדוש זה מהווה את הכתר של עולם היקבים, הרי היהלום יהיה ה – שאטו (Chateau).

בתרגום מצרפתית (Chateau = טירה), כשהמשמעות הנה טירה עם מתקן ייצור יין בחובה, הנמצאת במרכז הכרמים. הדבר מעיד על יתרון נוסף של היקב והוא הקרבה לכרמים, משמעות יתרון זה גלומה בכך שהענבים אינם עוברים זעזועים ושהייה מיותרת בחום היום ומגיעים ליקב זמן קצר לאחר הבציר, כשהם במצב אופטימלי.

שני סוגי היקבים הללו הם המשק האוטארקי של עולם היין; מגדלים את חומר הגלם בעצמם ומפיקים ממנו מוצר באמצעות הידע והמכשור שבבעלותם.

איך מזהים: היקב לא ישאיר את התווית ללא אזכור היותו "אסטייט", היינן יחתום בגאון על התווית האחורית ובחיפוש פשוט בגוגל, אפשר יהיה לאתר גם את מיקום המתקן והכרמים.

יש מתקן, יש יינן, אבל אין מספיק ענבים.

הרבה מאוד יקבים נושקים לקטגוריית האסטייט; הם בעליו החוקיים של מתקן ייצור ויש ברשותם יינן האמון על הכנת היין, אפשר גם שחלק נכבד מהכרמים נמצאים בבעלותם, אך לא כל הכרמים.

אלה נאלצים לרכוש ענבים נוספים על אלה שהם מגדלים ובכך הם מתגברים את תוצרי הכרם בכאלה המגודלים על ידי כורמים עצמאיים.

אם נרצה המחשה מעולם הספורט, נדמיין קבוצת כדורגל. חלק משחקניה נמצאים בבעלות המועדון, אך חלק מהשחקנים עומדים לרשותה בחוזים למספר שנים או בהשאלה ממועדון אחר. הדבר אינו פוגם בהיותה מועדון ספורט, אך היא נוחה יותר לטלטלות ולחוסר יציבות בשל גורמים שאינם בשליטתה. כמו רוב היקבים, כך רוב קבוצות הכדורגל נמצאות בקטגוריה זו.

איך מזהים: קצת קשה, אבל ככלל אצבע אפשר להכניס לרשימה זו את רוב היקבים הגדולים (למעט יקבי ברקן) וכמעט כל יקב המייצר למעלה מ-100,000 בקבוקים.

יש מתקן, יש יינן, אבל אין כרמים.

אלה הם יקבים לכל דבר ועניין, אך אין להם בעלות על הכרמים מהם הם מפיקים יין.

יקבים מסוג זה ישאפו לייצר אספקה שוטפת של ענבים באמצעות חוזים ארוכי טווח, כך גם תינתן להם האפשרות לפקח על הכרמים וללוות אותם אל התוצאות הרצויות להם.

בקטגוריית משנה אפשר למצוא גם מספר יקבים, אשר חוזי אספקת הענבים שברשותם הנם קצרים, משמעות הדבר היא שהם רוכשים את הענבים בסמוך לעונת הבציר. אלה מוגבלים יותר בשליטה שלהם על הכרם ועל אף שיינותיהם עשויים להיות נהדרים, אפשר שהם היו נהדרים אף יותר אילו ניתנה להם שליטה מלאה בכרמים. על פי רוב אלה יקבים בתחילת דרכם. כאלה שטרם איתרו את הכרמים שאיתם הם מעוניינים לעבוד או שהם קטנים באופן שמקשה עליהם את התחרות עם היקבים הגדולים.

אם נרצה להמחיש את הדבר בעולם התעשייה, הרי רוב המפעלים הם כאלה. רוכשים חומרי גלם ומפיקים את המוצר באמצעות המיכון שברשותם.

איך מזהים: גם כאן קשה מאוד לאתר את היקבים המשתייכים לקטגוריה זו, אך הנה עוד כלל אצבע: חפשו את תאריך הקמת היקב, אם גילו פחות מ-20 והוא מייצר למעלה מ-100,000 בקבוקים, סביר כי הוא שייך לרשימה זו.

יש יינן, יש כרמים, אבל אין מתקן ייצור.

הקמת יקב, כשהדגש כאן הוא על מתקן הייצור, אינה עניין זול.

הרבה מאוד יקבים מתחילים את דרכם תוך שהם משתמשים במתקן של יקב אחר.

יש להם יינן משלהם עם פילוסופיה ייננית סדורה, יש בבעלותם כרמים, אבל יש להם גם מגבלות שמאלצות אותם לדחות את תוכניות הקמת היקב העצמאי שלהם לשלב מאוחר יותר.

אפשר לכנות אותם בשם "יקב אורח", כי הם "מתארחים" ביקב קיים.

הם שוכרים שטח ביקב קיים ובתמורה מקבלים תשתית מלאה; מיכלי תסיסה, משאבות, חשמל ומים מיקב פעיל, שבהשכירו להם צמצם במעט את עלויות הייצור של עצמו.

ברוב המקרים זהו שלב התפתחותי, שיש שיגידו כי הוא חכם יותר מזה של היקבים שהקימו מתקן ייצור לפני שביססו בעלות על כרמים, אך יש ביניהם שהסידור הזה נוח להם עד כדי שאין להם שום תוכנית להקים מתקן עצמאי.

תחשבו על יוצר סרטים עצמאי, שכתב תסריט מבריק, אך אף אולפן לא רצה להשתתף בהפקת הסרט. אז הוא השיג מימון חיצוני להפקת הסרט, אך את צילומי האולפן והפוסט פרודקשן הוא עשה במתקן השייך לחברת האולפנים שסירבה לו, כשהוא שוכר את הציוד, אולפן הצילום וחדרי העריכה ומשלם בכסף עבור האלמנטים החסרים לו. כבר אמרו לפני כי לא צריך לקנות פרה בשביל כוס חלב.

איך מזהים: גם כאן האינפורמציה נמצאת תחת הסוואה, אך ברוב המקרים חיפוש מהיר יחשוף אם יש ליקב מרכז מבקרים והתמונות יחשפו את כל השאר. יש יוצאים מהכלל, אך בחלק מהמקרים על התווית, במקום המילה "יקב" יופיעו "כרמים".

אין מתקן, אין כרמים, אבל יש יינן. 

זהו יקב נגוסיאנט (negociant winery), אם אם תרצו "יקב סוחר", שכן הוא משתמש בתוצרים של יקבים אחרים על מנת לייצר יצירה עצמאית; תוצרים של יקבים אחרים הם עבורו חומר גלם. קרי הוא רוכש חביות יין בשלבי היישון מיקבים שונים ומרכיב מהם שילוב חדש עם אמירה ייחודית.

תצורת עבודה זו מקובלת ברחבי העולם, אך היא הולכת ונכחדת, יקבים מסוג זה יש להם אבולוציה משלהם – כשהם מצליחים הם הופכים לבעלי מתקני ייצור וכרמים וכשהם מוצלחים פחות הם פשוט נעלמים מהמפה.

בישראל היה ניסיון בודד להקמת נגוסיון (שזה אותו דבר רק במבטא צרפתי), הרי הוא יקב אסיף, של היינן יעקב אוריה, אך גם הוא זנח את הרעיון בתום שנת פעילות אחת והפך ליקב שהוא גם הבעלים של מתקן הייצור.

אם אתם מתלבטים באם קטגוריה זו היא "יקב" או לא, כדאי לבחון דוגמה מעולם המוסיקה, שם מקובל להשתמש ביצירות של אחרים כחומר גלם; הקרוי רמיקס (Remix).

אבל תהא ההחלטה שתקבלו אשר תהא, תסכימו איתי שזהו קו פרשת המים של היצירה העצמאית, מעליה יופיעו יקבים לגיטימיים ותחתיה אפרט על עוד מספר מודלים בהם היין הוא הרבה יותר מוצר מיצירה.

איך מזהים: אין פשוט מזה – אין נגוסיון בישראל.

אין ואין ואין, אז מה יש?

זהו "מותג יין" והוא בדיוק כמו שהוא נשמע, גם אם הוא יכתוב מילים גדולות כמו 'יקב', 'שאטו', 'דומיין' או 'אסטייט' על התווית, הוא לא יותר מאשר מותג.

אין לו מתקן ייצור, גם לא כרמים, ברב המקרים הוא גם לא יודע להבדיל בין כרמים, הוא מי שקונה יין מהיקב וממתג את שמו על התווית. היינן אינו חתום על התווית, מפני ל"יקב" הזה אין יינן, הוא סוחר יין.

לפעמים היין גם יהיה טוב, אבל כשהמותג מוצג כיקב, יש פה טעם לפגם, מן הראוי היה לכתוב על התווית לצד שם המותג, במקום יקב – "בית מסחר".

אגב, היין יכול גם להיות נפלא ואיכותי, אך ברוב המקרים אינו.

ויש גם מותג פרטי, כשההבדל בינו לבין מותג יין הוא היקף ההפצה. מותג פרטי זה יהיה לרוב בבעלות של חנות יין, רשת קמעונאית או מסעדה, שמעוניינים שלא תצליחו למצוא את היין שלהם בשום מקום אחר ובכך להבטיח שתהפכו ללקוחות שבויים.

הצעה קטנה ממני, אם תשמעו מהמוכר בחנות שאת היין הזה אי אפשר למצוא בשום מקום אחר, כדאי לבדוק לעומק למה הוא מתכוון, זו יכולה להיות נורת אזהרה מהבהבת.

אני לא יכול שלא להיזכר בסירנו דה-ברז'רק, סופר הצללים המהולל של מכתבי האהבה. כך שגם

Cyrano de Bergerac

ז'ראר דפרדייה ואן ברושט מתוך סירנו דה ברז'רק (1980)

אם המילים נוגעות בך וגם אם המחזר נאה בעינייך, אלו לא מילותיו והאהבה שאת שומעת בהן, אהבתו של אחר היא.

איך מזהים: אין חתימת יינן, אין כתובת יקב ובתכנת המפות של גוגל לא תמצאו סימן ליקב. מה שכן תמצאו על התווית הוא מספר יצרן, אותו אפשר יהיה לאתר באתר של משרד הבריאות – https://www.health.gov.il/Subjects/FoodAndNutrition/food/Pages/Manufacturer.aspx

או באתר של משרד הכלכלה –

http://producercode.gov.il/findmanufacturercode/Pages/default.aspx

אז מה זה אומר על היין?

האמת, לא הרבה, אבל זה אומר הרבה מאד בנוגע ליושרה.

די ברור כי היקבים המוכרים את יינותיהם לסוחרי היין  אינם מעבירים ליד הסוחר את מרכולתם הטובה ביותר, אז ניתן להקיש באמצעות הגיון זה כי תמיד אפשר יהיה למצוא יינות טובים יותר מאלה הממותגים מחדש, גם אם הם משווקים באופן נפלא (אגב, סיפורי היקבים על גבי התוויות האחוריות של היינות הללו הם מהמוצלחים ביותר).

אבל גם אם היינן לא למד בשום מוסד מוכר, וגם אם את הניסיון שלו רכש באמצעות טעויות בלבד, וגם אם הוא מי שרק לטעום יין יודע או בקיא במלאכת יצירת הבלנדים, ואפילו אם הוא יינן רק בעיני עצמו, לא מתפקידי לאשרר את תוארו גם לא לשלול אותו ממנו. כך שזוהי אבן בוחן מוגבלת עד מאוד ואפילו לקויה.

וגם אם אין כרמים בבעלות היקב וגם אם אין רציפות בשימוש בכרמים, גם אלה לא יספיקו על מנת להבחין בין יקבים אותנטיים לבין המתחזים.

האמת היא שאם בעליו של מותג יין יבוא ויאמר כי הוא מלווה את הכרמים ובוחש את הזגים בזמן תסיסה, הרי לא תוכלו להוכיח שהוא שונה מיקב מתארח במתקן של אחרים.

אבל אני יכול לומר לכם בוודאות גמורה כי מי שרוכש יין מוכן ומדפיס תוויות כשהמונח "יקב" מתנוסס עליהן בגאון, לא עשה זאת בתום לב, הוא עשה זאת מתוך כוונה להטעות את הצרכן לחשוב כי מדובר ביקב כמו כל האחרים.

אני לא פוסל את יצירתו (במידה והוא יצר משהו ולא רק בקבק את יצירתם של אחרים), אבל מפציר בו להיות גאה במעשיו ולספר לעולם מי הוא באמת.

ה"יקבים" הללו מתהדרים בנוצות לא להם, באמצעות סופרי צללים של יין, בדמותם של יקבים. הם מסתמכים על כך שרוב הציבור בישראל אינו יודע להבדיל בין יקב למותג.

או שלאף אחד לא באמת אכפת.

תמהני.

 

נכנס יין

אני לא חובב גדול של גימטריה, אבל כשניגשים למונח כמו "יין" זה כמעט בלתי נמנע.

אחרי קריאת המשפט הזה, העולם נחלק מידית לשני סוגי אנשים; אלה שכמו ברפלקס מותנה שולפים ממוחם הקודח את המונח 'סוד' ואלה שבאבחת עכבר מזנקים אל מחשבון הגימטריה הקרוב למקום מגוריהם וימצאו בו מונחים נוספים שסכום האותיות בהם יגיע לשבעים. הם ימצאו
שם: 'אידיליה', 'לבלוב', 'גאוני' וגם את 'אדם וחוה', אך גם 'בלבול', 'ליכוד', 'מאכזב' ואף 'גניבה'.

הפרשנות המקובלת לפתגם "נכנס יין יצא סוד" גורסת כי האלכוהול הופך אותך לפטפטן, החושף את סודותיו בקלות יתרה, הרב יהודה הלוי הצביע על העובדה שיין חודר לכל איבר מאיברי גופנו באמצעות ההקבלה בין השם הארמי ליין – "חמר" לבין רמ"ח האיברים שיש לו לאדם (248).

 

 

pierre-auguste_renoir_-_luncheon_of_the_boating_party_1880

פייר אוגוסט רנואר "סעודת השייטים" 1880

 

 

היכן מסתתר הסוד?

חובבי היין יודעים להצביע על חתימה ייחודית שיש לכל יקב על יינותיו; זהו סגנון עשייה שתוצאותיו
ניכרות ביינות השונים של כל יקב, מעין מאפיין זהה המצליח לבלוט מעבר להבדלים בין הזנים השונים ולעתים גם מעבר להבדלים בין כרמים מרוחקים, בעלי מאפייני אקלים שונים.

אני מכיר לא מעט חובבי יין שטוענים בגאון כי הם מצליחים לזהות את סגנון העשייה של יינן/ יקב ספציפיים גם בטעימה עיוורת, כלומר ללא ידיעה מוקדמת מה הם לוגמים או הצצה מוקדמת על התווית.

המחשה לגישה זו ניתן לראות בתוויות היין השונות של יקב "סוסון ים", כשעל גבי כל אחת מהן מוטבעת טביעת האצבע של היינן. במאמר מוסגר אוסיף ואומר כי היקב הקטן ומיוחד הזה בהחלט מצליח לייצר טביעת אצבע ייחודית, הניתנת לזיהוי על ידי טועם בעל ניסיון ברוב יינות היקב.

%d7%a1%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%9d4

יקב סוסון ים- טביעת אצבע ייחודית

 

למעשה, כל יקב השומר על עקביות בשפת העיצוב ומחבר בין סדרות היין השונות באמצעות אלמנטים גרפיים המופיעים על כלל תוויות היקב, רומז לנו על סגנון היין המיוצר ביקב זה ועל כך שיש לו טביעת אצבע ייחודית. אך לצערי לא תמיד הרמזים הללו מבטאים את המצב לאשורו, כשרבים המקרים בהם ניסיונות פחות מוצלחים או יינות שתקלות אירעו במהלך הכנתם, מבוקבקים כלאחר יד תחת ליין התוויות הסטנדרטי של היקב.

יקבים נוספים ממתגים את סגנון היקב על גבי תוויות היין; כך עושה "יקב נעמן", המשתמש בהרכבים מוזיקליים כדי לאפיין דווקא את ההבדלים בין היינות, אך בכך יוצר אנלוגיה בין יין למוזיקה, גם זו טביעת
אצבע ייחודית ומי שמכיר את יינות היקב יודע לזהות אותה גם בטעימה עיוורת (אך כנראה שלא בטעימה אילמת…). אני מביא אותו כדוגמה משום שזהו יקב שמקפיד על מסר אחיד בשלל יינותיו, לראייה, כש"נולד" ביקב יין שהתנהג באופן שונה וחריג מיתר אחיו, "בייב מרלו 2010", הוא זכה לתווית נפרדת ולמיתוג שונה מזה של שאר יינות היקב.

ברגע שאנחנו יודעים לזהות את אותה טביעת אצבע, אנחנו מתקרבים צעד נוסף לכיוון פיצוח הסוד

זהו צופן שקשה מאוד לאפיין אותו באמצעות נוסחה פשוטה, אך אם היינו מצליחים להניח נקודה בודדה על ציר רב מימדי, כזה שיכלול את רמת החומצה הטרטרית (חומצת הענבים), סוג החביות (עד לרזולוציה של מקור עץ האלון, יער האלונים בו צמחו ומידת צליית החבית), טמפרטורת התסיסה, סוג השמרים ועוד מספר כמעט בלתי נתפס של פרמטרים, זה היה אמצעי מדויק לזהות את טביעת האצבע החמקמקה הזאת.

חובבי המדע עלולים להתאכזב, הסקלה אינה קיימת, אנו נאלץ להמשיך להשתמש בכל מה שהחושים מקנים לנו ועדיין להישאר מוגבלים.

המהדרין, ואני כולל את עצמי ביניהם, יגדילו ויאמרו כי הם מצליחים לזהות את אופיו של היינן, שאיפותיו, פחדיו, תעוזתו, מקורות ההשראה שלו ואפילו טראומות יינניות שנחרטו בו, רק באמצעות טעימה של מספר מיינותיו. זה אולי יומרני, אבל כשאני מתאמן ביישום הגישה, אני מגלה כי גם כשאני מתבדה, יש פה אמת שחשיפתה מעוררת שיחה עמוקה ותקשורת ישירה.

לא מעט ייננים, בפגישתנו הראשונה, שמעו ממני את המשפט: "אני מכיר אותך היטב דרך היינות שטעמתי", הסקפטיים מביניהם נאלצו לעבור חוויה מביכה למדי, כשאני מאלץ אותם לשמוע את מה שיש לי לומר…

אחד מהם, שלא אנקוב בשמו, מצא עצמו משיב לי: "את הדברים שאתה אומר לי עכשיו, אני שומע תדיר… אבל רק מאשתי".

על יהדות ופרשנויות נוספות

הדת היהודית יודעת לספק לנו עוד סיפורים, אגדות ופרשנויות רבות אחרות, כמו זו הטוענת כי היין בפתגם אינו יין כלל, אלא ראשי תיבות של כיתות יהודיות עמן שיתף אלוהים את סודות הבריאה ("ישרים", "יראים" ו-"נביאים"), כמו גם את האגדה לפיה אדם שבילה את שבעים שנותיו בטיפשות תהומית, אך ברגע של שכרות ידע להפגין ידע מרשים (הוא, אגב, לא זכר דבר מאותו ערב מרנין), אחרים יטענו כי דווקא היכולת להתנגד להשפעות היין, כלומר היכולת להימנע משכרות, היא זו המצביעה על גדלות בתורה, אבל ריבוי הפרשנויות והסתירות הרבות ביניהן מאלצות כל בר דעת לייצר את המקובלת עליו.

טוב, תפסתם אותי במצב רוח מיוחד, עם כוס יין לצידי ורצון לחקור ולחשוף גם סודות אפלים, אז אוסיף וארחיב את הקטגוריה הנקראת: פיתוח פרשנויות חלופיות.

אולי… הסוד כלל אינו ביין, אפשר גם שהוא גם לא נמצא ביינן, בענבים, הכרמים או במעמקי החבית. אני רוצה להעלות סברה לפיה את הסוד הגדול אנחנו אוצרים.

כי כשאתם שותים מן היין, אחרי ניתוח הניחוחות והטעמים וגם אחרי, בואו נאמר, כוס אחת או שתיים… אולי זה האלכוהול, אולי הקדושה, אולי זה רק נדמה לי, אבל אני כמעט משוכנע, שאתם מאפשרים למשהו לזלוג… לא רק לדמעות המלאכים על דופן הכוס השקופה, אלא גם לתדמית הקשוחה, הידענות המעושה והביטחון העצמי המוגבל, אצלכם כמו אצלי.

המסכות נושרות ואנו נותרים מהן עירומים, משהו הופך איטי יותר, נעים, פחות מאיים והסודות עליהם אנחנו שומרים, לא המילוליים, אלא אלה הנקלטים בתתי מסרים, אז הם צפים.

הרי אם אני אוהב יין אחד יותר ופחות מאחר, הרי אני אומר, בלי מילים, כזה אני. לזה אני מתחבר.

כאן מתגלה שגם הגבר הקשוח מכל, אוהב בעצם יין רך ועדין כמו פינו נואר. וההוא שאוהב רק הגדרות מדויקות (המתמטיקאי או המדען שבחבורה, מכירים?) בעצם מעדיף ממסכים עתירי זנים היוצרים סינרגיה בלתי ניתנת לשקלול.

והפסיכולוג ההוא, זה שאי אפשר לראות בו, אלא  את האדם האוהב והמכיל, מתגלה כמאוד ביקורתי בכוסו (ואם תעז לומר לו את זה, אז גם בכעסו תגלה את אותו הדבר…).

ולמרות כל אלה, ואולי דווקא בגלל, תתאפשר תקשורת פתוחה בין קצוות מנוגדים.

והסודות אותם אנו מסתירים, בעיקר כשאנחנו מניחים אותם לרגע בצד, מרשים לעצמנו להיות נינוחים ולהם להיות קצת פחות מאיימים, דווקא אז אנחנו מגלים כי הם המשא המכביד ביותר שאנו נושאים.

 

שתהא שנה של יין

ראש השנה מתאפיין ברכישה מוגברת של יינות. זה אחד מ"חגי היין" של ישראל, אבל זו אינה מחמאה.

הדבר אינו מעיד על צריכה גבוהה של יין, אלא דווקא על ההפך הגמור, על צריכה מזערית.

יין, בתפקידו הקלאסי, אמור להיות מצרך המלווה (כמעט) כל ארוחה, ככה זה במדינות בנות תרבות יין ענפה, ככה זה עבור חובבי יין מנוסים.

הדבר משפיע על הרבה מאוד תחומי חיים; מחקרים מספרים על עליה בפריון כשהעובדים לוגמים יין בהפסקת הצהרים של יום עבודה. כל שותף פעיל בתרבות היין יכול להעיד על יכולתו של היין לבטל כל התלהמות בתרבות השיחה (מעולם לא שמעתי על מקרה דקירה, ששתיית יין קדמה לו). האפקט הבריאותי, גם הוא, כבר ידוע לכל. גם הרווחים העקיפים של השותפים בתרבות זו אינם זניחים. היוקרה לה זוכה מי שיודע דבר אחד או שניים על יין משפיעה על מעמדו החברתי ועל חשיבותו המיידית, ולו רק מעצם יכולתו להמליץ על יין טוב בדרך אל מתנה מרשימה או על רכישה נבונה לקראת כל חג.

באופן מפתיע תרבות היין בישראל לא הצליחה להכות שורשים בקהל המקומי, למרות שבאופן רשמי התבססה על לא מעט ידע צרפתי והחלה את דרכה אי שם בשלהי המאה התשע עשרה, היא נותרה בחיתוליה משך כמעט מאה שלמה. זה לא שלא עשו פה יין, אבל מסיבות רבות (שלא יפורטו במאמר זה) התמקדה התעשייה המקומית באספקת יינות שולחניים ויינות טקסיים (קידוש) ולמעט הבלחות חד פעמיות, כמעט ולא שאפה לכיוון יינות האיכות.

מסתבר כי מאה שנות עשייה של יינות בסיסיים ופשוטים אינה מייצרת תרבות עממית ענפה, אלא גוררת קיבעון והיעדר התפתחות. גם בנוגע לאיכות היין וגם בנוגע להשתתת תרבות ראויה לשמה.

הלידה המחודשת של ענף היין בישראל חלה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, עם הקמת יקבי רמת הגולן, שגם "ייבאו" יינן מדופלם (ויקטור שונפלד), עם החיכוך הגובר של התייר הישראלי ביינות איכות מהעולם ובפריחתם של יקבי הבוטיק לקראת סוף המילניום ובעשור שלאחריו. לאחר מאה שנים של בדידות, זרע היין סוף סוף נבט.

כל אלה יצרו עניין. אפשר היה להתחיל גם לשתות את היינות המיוצרים בישראל, אך לראשונה מזה שנים,  אפשר היה גם ליהנות מהם.

מאז, למרות שלא חלפו יותר מדי שנים, תרבות היין פורחת. זכיות בתארים, מדליות, כתבות במגזינים יוקרתיים וייצוא לא מבוטל של יינות מקומיים לחו"ל. אבל הציבור הישראלי ברובו נשאר מאחור.

הוא לא התפתח בקצב בו התפתחו היקבים, הוא איטי לגלות יקבים ויינות חדשים והוא נוטה לשמרנות לאחר שמצא את המנוחה והנחלה ביינות אליהם התחבר בעבר.

המצטרפים החדשים, ויש כאלה לא מעטים, נתקלים בשפע רב של יינות, במדפים עמוסים ובמגוון מבלבל וכמעט אינסופי של אפשרויות שרובן, לפחות מבחינה חיצונית, נראות מאוד דומות זו לזו.

כאן גם נולדה הנחיצות של מבקרי וכתבי היין השונים, הם היו צריכים להגיש עזרה, לעקוב אחר השוק ומוצריו הרבים, לדגום, למיין ובעיקר להנגיש ולהדגיש את כל מה שעין בלתי מקצועית לא יודעת להבחין בו.

אך גם כאן נעוצה בעיה; מה שטעים לי, לא בהכרח יהיה גם לך.

14457301_10153970408895954_3317992607458553680_n

שולחן חגיגי, לא שולחן חג. (Pieter Claesz 1597-1661) 

גם כתב יין דגול עלול להטעות בהמלצה, שכן יש משהו מאוד סובייקטיבי בטעימה וההתפתחות המואצת של יכולת הטעימה של הכתב עלולה להקדים בפער ניכר את זו של הצרכן הסופי. זאת מבלי להרחיב יתר על המידה בנוגע לנאמנות אפשרית של כתב זה או אחר לכור מחצבתו, סגנון היין המועדף עליו, הטיה הנובעת מחברויות אישיות או אפילו הפרסונה אותה אימץ (וזה לא משנה אם זו נאמנות לאסכולה, "מניות בטוחות" של יקבים מובילים או אפילו ניסיונו להמחיש עד כמה הוא מעורה ומעודכן בשוק היינות התוסס).

ובכן אליה וקוץ בה, גם על כתבי יין, על זניהם השונים, אי אפשר לסמוך בעיניים עצומות.

ו..כן, הדבר נוגע במידה כזאת או אחרת גם לגביי.

מובן שאם כבר מצאת מבקר יין אמין בעיניך, משמע אחד שכבר כתב עבורך המלצה שהתגלתה שטובה, אתה מסודר. לך כבר יש על מי לסמוך.

נכון הדבר ואפילו יותר אם אתה הוא המבקר של עצמך, קרי בענייני יין אתה כבר מבין עניין; כבר טעמת לא מעט יינות, אתה יודע לאפיין ולזהות את סגנונך האישי וכבר עשית מספיק טעויות שלימדו אותך, בדרך הקשה, לבחור יין ולסנן המלצות.

אך הבעיה עבור צרכן היין, שעושה את צעדיו הראשונים בתוך ים האינפורמציה ואינסוף היינות, רק מתחילה.

אם אתה מחפש מזור בחנויות היין הרבות, אתה עלול למצוא את עצמך עם בקבוק היין המשתלם ביותר… עבורם. לא כך יקרה אם אתה צרכן מנוסה, שהגיע למסקנה שכדאי (לפעמים בעלות נוספת של כמה שקלים) להיצמד למי שהמלצותיו הוכחו כמוצלחות. אך אם טרם מצאת את מוכר היין שעליו ניתן לסמוך, הרי אתה שב לנקודת ההתחלה.

אז מה עושים?

בטווח הארוך הפתרון פשוט – שותים יותר יין, גם בשאר ימות השנה, מגבשים טעם אישי ודעה, נהנים ולומדים. גם על היין וגם על עצמך.

בטווח הבינוני – מוצאים על מי אפשר לסמוך. בוחנים את המלצות החנות, כתב היין ומלצר היין במסעדה וממשיכים במסע הטעימות יחד עמו. קרי בונים מערכת אמון, תוך המשך בחינת ההמלצות עד שאמון זה מוכיח עצמו כ"מחזיק יין".

בטווח הקצר והמיידי – כאן עומדות לפניך ארבע אפשרויות:

הראשונה, להיצמד לאינפורמציה קודמת ולרכוש יין שניסיונך האישי עמו היה מוצלח.

השניה, לאתר המלצה ממישהו קרוב, שטעמך האישי דומה לשלו גם בתחומים נוספים; אתם אוהבים את אותן המסעדות, את אותו המטבח, אבל ארחיק גם עד חיבתכם המשותפת לאותו ז'אנר קולנועי, אופנה והמקומות אותם אתם אוהבים לפקוד בחופשה השנתית.

האופציה השלישית, היא סוג של הימור, אבל מהסוג שמצליח (כמעט) תמיד. במילה אחת – אינטואיציה. זו גם הזדמנות נפלאה לתרגל אותה ולהכניס אותה כאלמנט יעיל לתוך החיים. תעמדו מול בקבוק היין, תקשיבו למוכר (לא למילים שלו, אלא דווקא למה שמסתתר מאחוריהן), תרגישו.

כן, יכול להיות שהדרך הזו אינה מדויקת, אבל לפחות תוכלו לבחון אם האינטואיציה שלכם מחודדת כפי שחשבתם. וכך, בעודכם טועמים את היין עליו הימרתם, אתם כבר שייכים למועדון היוקרתי של בני התרבות, הלומדים על יין בעצמם ומגבשים את טעמם האישי באמצעותו.

הדרך הרביעית, גם לה יש מגבלות, אבל נדמה לי שרובכם יחשוב כי היא היעילה ביותר. לא מעט חנויות יין מזמינות את היקבים לקראת החג לפסטיבלים של טעימות. זו הזדמנות נפלאה לטעום כמה יינות, זה לאחר זה, להשוות ביניהם ולבחור את המתאים ביותר.

היא מוגבלת בכך שהיין נטעם בנפרד מהאוכל עמו יוגש בערב החג, כשהשניים הללו מאוד משפעים זה על זה ומה שאתם טועמים ללא אוכל יהיה שונה בתכלית כשהמנה תצטרף אליו. (טיפ ממני: תמיד תבחרו את היין החומצי יותר מבין היינות שאהבתם, הוא ייטיב עם הארוחה יותר מאחיו הנגיש).

אז מה עם רשימת המלצות בכל זאת?

כבר ערכתי רשימות כאלה בעבר, כולן כללו יינות טובים בשלל סגנונות ורמות מחיר, הפעם אני מסרב.

אני מסרב מפני שאני מתעקש לראות בכם "ילדים גדולים". אני נמנע מהמלצות מפני שהייתי רוצה שתצטרפו למשחק, שתפסיקו לשבת על הגדר ולתת לאחרים לבחור עבורכם את היין בפרט ואת יתר הדברים החשובים בחיים בכלל.

נדמה לי שלא יקרה שום דבר נורא אם תטעו, הרי אתם מתכוונים לרכוש יותר מבקבוק אחד לשולחן החג, סביר כי לפחות אחד מהם יהיה מוצלח. אחד מהם תאהבו יותר מהאחר. וזה עשוי להיות תחילתו של מסע בו אתם סומכים יותר ויותר על האדם החשוב באמת בסיפור הזה, על עצמכם.

אני לא יודע מה אתם מאחלים לעצמכם לקראת השנה הקרובה, אבל אני יודע מה אני מאחל לכולנו; שנעז, שנסכים להתנסות בדברים שלא העזנו בעבר, שנסכים לטעות וכפועל יוצא גם ללמוד, שניקח אחריות על הבחירות שלנו ושניתן כמה שפחות כוח בידי אחרים.

שתהיה שנה טובה לכולנו, בלי יוצא מן הכלל.

 

סליחה, היין פגום.

אומרים שידע הוא כוח, ושאהבת הידע היא בסיס איתן לחיים עשירים, אך גם המחזיקים בדעה זו יודו לעתים כי האושר מצוי, במידה רבה, בבורות. או במילים אחרות: Ignorance is bliss.

"ככל שאתה יודע יותר, אתה נהנה פחות, וכשיש בידך ידע נרחב וכלי ניתוח חדים, אתה נידון לסבל רב בחלק נכבד מהמקרים".

את המשפט הזה לא אמר אף אחד שאני מכיר עד כה והוא מהווה פרשנות רחבה, אולי רחבה מדי, לשירו של תומאס גריי, Ode on a Distant Prospect of Eton College" מ-1742, בעודו מתבונן בתלמידי הקולג' בו למד, על בורותם בנוגע לחיים עצמם ועל האושר הטמון בהנאתם מהרגע. אני מרשה לעצמי לתבל את השיר באופטימיות משלי ולהוסיף למשפט חלק שני: "אך במידה ואתה מצליח ליהנות בכל זאת, ההנאה עולה עשרות מונים".

Thomas Gray

ת'ומאס גריי 1716-1771

עכשיו אני גם מרשה לעצמי ליישם את המשפט על שני חלקיו גם בנוגע התעמקות בהבנה ולמידה של יין.

אני לא שופט אנשים שמעדיפים לא להתעמק יתר על המידה, אני אפילו מקנא בהם לפרקים, אך הדומים לי נמצאים בתפקיד הנידונים ללמידה והתעמקות שנושאות בחובן גם לא מעט סבל, בעיקר כשאנחנו נתקלים ביינות גרועים.

אז מה זה יין גרוע? הרי מדובר במונח יחסי, יש טובים יותר ויש פחות, אז איך יכול לקחת לעצמו אדם את הזכות לשפוט ולפסול יצירה מופלאה של אחר ולדון אותה לקלון ואף לשתף אחרים בדעתו הרעה על אותו היין, על סמך מה הוא עושה זאת? הרי ידוע לכל כי כל היינות עומדים על כף המאזניים ומאזינים לגזר דין סובייקטיבי בלבד, כזה החורץ "טעים לי" או "לא טעים". ויש שיאמרו כי כל אמירה מעבר לכך אינה אלא פלצנות לשמה.

למקטרגים אענה בשני שלבים:

א. אתם צודקים. "גרוע" הוא מונח לא מתאים, אם ארצה לדייק אבחר במונח אחר והוא: "פגום".

ב. למרות האמור בסעיף הקודם, אתם שוב צודקים. אם טעים לכם- הרי היין טעים גם אם הוא פגום. כן,     יש מקום לאהוב יינות גם אם הם "פגומים".

 

אז מהם פגמים ביין?

פה נכנס המדע לסיפור, הוא אינו יודע למדוד הנאה, אך הוא יודע לספק מדדים מדויקים לערכים של חומרים המופיעים ביינות רבים, לקבוע אמת מידה, תווך ומיקום על ציר המתחיל באפס ומסתיים במאה, ועליו ניתן למקם גם נקודות בהן אנו מתחילים להתחיל לחוש בפגם מסוים, כמו גם נקודות בהם אותו פגם יהפוך את היין לבלתי נסבל עבור רוב הטועמים.

IMG_4328

סדנת היין המעשית בהדרכת איתי להט                         (צילום: שחר זיו)

אבל בואו נחזור רגע לאחור, יין הוא בעצם תוצר של ענבים שנפגמו.

הענבים נקטפו בשיאם ומשם הם טופלו באמצעות שמרים וחיידקים, שהביאו אותם אל התוצר הסופי, הוא היין.

מיותר לציין כי אותם סוכנים חיצוניים, שמרים וחיידקים, השאירו את חותמם על המוצר והעניקו לו חלק נכבד מהטעמים, אך יש לזכור כי בחירת אותם סוכנים (סוג השמרים והחיידקים ומניעת מגע עם סוגים רבים אחרים, פחות רצויים) גם היא חלק נכבד מתהליך הכנת היין.

 

גם חמצן הוא סוכן בעל משמעות בתהליך הכנת היין, מצד אחד הוא נחוץ, יינות שיחסרו ממנו בתהליך הכנתם יהיו מחוזרים, לא יספקו את התוצאה המיטבית ויפיצו ניחוח של גפרור שרוף וניחוחות של גפרית.

אך גם עודפי חמצן יפגמו ביין, אני לא חושב שיש צרכן יין אחד שטעם יין שנשכח בבקבוק שלא נשתה עד סופו, טעם וירק את מה שהיה עד לפני כמה ימים יין והפך לחומץ בן-יין, לצערי הרב נתקלתי גם בכמה מקרים בהם יינות שיצאו לשיווק כבר חלפו על פני אותה נקודת אל חזור והוצגו כראויים לשתייה.

 

אויבי היין- רשימה חלקית

אויבים רבים לו ליין התקין; חיידקים לקטיים (חיידקי חלב) כמו פדיוקוקוס ולקטובצילוס, שיגרמו ליין שלכם להריח בגווני ריקבון. משהו דומה לריח רע מהפה, דלקות בנרתיק ובמינונים נמוכים בניחוחות של גרניום.

תוצרי לוואי נוספים לפעילות חיידקים הם היסטמינים, אלה יגרמו להאדמת הפנים ולכאבי ראש.

כן, כן, זוהי הסיבה המרכזית לכך שיינות מסוימים גורמים לכאבי ראש וגורמים ללא מעט אנשים לחשוב שזה מה שיין עושה להם עד כדי שהם יעדיפו להימנע ממנו. לאותם אנשים אני מציע פתרון פשוט- תשתו יין טוב ואל תסתפקו ביינות פגומים.

גם שימושים חיוביים יש לאותה קבוצת חיידקים; תסיסה מלולקטית, המכונה 'תסיסה שנייה' היא תהליך מבוקר של שימוש בחיידקים "טובים" מקבוצה זאת, המחליפים את החומצה המאלית (חומצת תפוח) המצויה בענבים לחומצה לאקטית (חומצת חלב) ונותנים טעמים "חמאתיים" ליינות כמו שרדונה לדוגמה.

 

גם שמרים רבים, הנמצאים בכל מקום ואורבים לסוכר הענבים, עלולים להפוך את היין שלנו לפגום; ברטונומייסיס הוא אחד מהם, הוא יספק ליין ריחות של צמר רטוב, שמיכת אוכף סוסים ושלל ריחות לא נעימים, אך במינון נמוך הוא יעניק ליין תחושה שרבים ימצאו כנעימה, כריחות אדמה רטובה וטחב. לעתים זה מאוד נעים למצוא את הריחות הללו ביין, זה קורה לא פעם עם יינות מפוארים מבורדו צרפת ופיאמונטה איטליה.

 

קיימת גם אותה פטרייה מפורסמת המתמקמת נאמנה בשעם הפקק עוד מהימים בהם היה עדיין עץ, עד לא מזמן נהוג היה לקחת בחשבון כי היא תפגע בלא מעט יינות (7%-1) בהם יש שימוש בפקק שעם מבלי שנוכל לדעת זאת מראש. את היינות בהן פגעה מכונים "קורקי" (או "משועמים", מלשון שעם), אפשר יהיה לזהות בהם ריח של מרתף טחוב, קרטון טוב או ספר עתיק. כיום המספר נמוך בהרבה בזכות התפתחות טכנולוגית בתחום הטיהור.

 

אני יכול לספר גם על אתיל אצטאט (EA), חומצה אצטית ועל השילוב הנורא בין שניהם, על חומצה איזווואלרית (IVA) ומרעין בישין רבים אחרים, אבל אני חושב שהבנתם את הכוונה.

IMG_4329

יינות פגומים- היישר מהמעבדה (צילום: שחר זיו)

 

אבל לפני שאמשיך אני רוצה לספר לכם שלפני כמה ימים למדתי עוד כמה דברים שעזרו לי להגמיש במעט את הגישה בה נקטתי קודם לכן.

עד לא מזמן חשבתי שפגם ביין הופך את היין לפגום, מחשבה מאוד הגיונית ששכחה לקחת בחשבון שהחיים אינם שחור או לבן, קיים גם מדרג.

נוכחות ברטונומייסיס ('ברט' בפי חובבי הסגנון) עשויה להיות נעימה, אבל במינון נמוך.

כנ"ל לגבי אתיל אצטאט, המגביר (שוב, במינון נמוך) את עצמת טעמי הפרי ביין.

יתרה מכך, גם הגבול הנו דק ולא תמיד ברור, כי הוא משתנה מאדם לאדם ומותנה ברמת החישה של הטועם.

אפשר גם כי לאחד תהיה רמת חישה נמוכה לפגם אחד וגבוהה לאחר ולהפך, כאן כנראה נכנסת הסובייקטיביות לפעולה, פה "טעים לי" או "לא טעים" הופך משמעותי למדי.

אבל דבר אחד ברור לי לגמרי- ככל שתטעם יותר יינות כך תתפתח יכולת הטעימה והחישה של הטועם, כך שאני חוזר לנקודת הפתיחה, התמקצעות בתחום היין עלולה להגביל את מידת ההנאה.

 

אז איפה לומדים את כל זה?

אם חפצה נפשך להעשיר את ידע והבנת היין שלך, אפשר לעשות זאת במגוון דרכים.

ניסיוני האישי נרכש באמצעות היצמדות למספר ייננים, הם חלקו את הידע שלהם, הסבירו, הדגימו (בעיקר על יינות שיוצרו על ידי אחרים), הרחיבו לגבי הדרכים להתמודד עם חלק מהאתגרים ואני בתמורה דאגתי שהיין שלהם יימכר טוב יותר (טוב, לכל אחד צריך להיות קלף מיקוח…), אבל זו לא הדרך היחידה.

גם בבית הספר ליין של "יקב שורק" נערך קורס פגמים אחת לתקופה, הוא מיועד בעיקר לייננים מתחילים, אבל גם קהל פרטי מתקבל בברכה.

 

זה הזמן להתוודות, אני סוג של מיסיונר. אני מעוניין שרבים ידעו יותר מכפי שהם יודעים.

בדיוק בגלל זה (וגם בגלל שרציתי ללמוד עוד בעצמי), הצלחתי לגייס את היינן איתי להט לסדנה מעשית לקהל מתמחה, העוסקת בפגמים ביין.

ערכנו פיילוט, באירוחו הנפלא של דניאל משיח, ב"משקאות משיח" בראשון לציון ואני לא היחיד שיצא מהסדנה הזאת נפעם, עם אף מלא בריחות לא סימפתיים והמון ידע שימושי.

IMG_4330

איתי להט וקבוצת הביקורת (צילום: שחר זיו)

להט דאג להכין דוגמאות של יינות פגומים במעבדה של מכללת תל חי ואנחנו הרחנו, למדנו, השכלנו ויצאנו מצוידים בסט כלי טעימה ביקורתית מגובה ניסיון.

גם מי שכבר נתקל בכל פגם אפשרי ביין, גם מי שיודע בנקל לזהות חלק נכבד מהם, מעולם לא קיבל את ההזדמנות לפגוש כל כך הרבה מהם בטעימה אחת, זה לצד זה.

אני אמנם משוחד, אך אני משוכנע כי כל מי שמוצא עצמו צמא ליין במובן הרחב של המילה, עבורו זוהי סדנת חובה.

זו גם הזדמנות נפלאה להודות לאיתי על הידע הרב שהוא חולק, על האופן שהוא עושה זאת ועל התרומה שהפצת הידע הזה נותנת לתחום היין בישראל.

עקביות ביין- למי זה חשוב באמת?

לא מעט יקבים בישראל מתגאים על היותם עקביים, הם מתכוונים בעיקר ליכולתם לייצר יין, שנה אחר שנה, שאינו נופל מזה שקדם לו בשנה החולפת.

במבט ראשון זה בהחלט הישג כביר. הוא מהווה קרקע יציבה עבור הצרכן, שיכול להסתמך על היקב ולהמשיך לצרוך מיינותיו, ללא בדיקה מעמיקה או שימת לב מיוחדת לשנת הבציר, תחלופת הייננים או שינויים כאלה ואחרים בהרכב הזנים ו/או מגוון הכרמים מהם ניזון היין המדובר.

glass of wine.JPG

צילום: שי בן אפרים

אך עולה שאלה נוספת: האם עקביות זו מרמזת על קיבעון? האם ההישג הזה אינו מעיד על סטגנציה בעשיית יין?

בשיחה עם יועץ יקבים, בנושא אחר, בה ניסיתי לברר את דעתו והערכותיו לגבי יקב אותו הוא מלווה, הוא תיאר את היקב במשפט הבא: "הוא מוכן להשקיע בענבים טובים, בחביות וכמובן גם בידע. התוצאות מוכיחות עקביות בקו העליה… זה לוקח זמן, כמובן, אבל אני בסך הכל מאוד מרוצה".

טרם טעמתי את היינות של היקב המדובר, אבל השיחה עמו, ובייחוד החלק המדבר על עקביות, עורר אותי לתהות על משמעה של המילה.

אם עקביות היא השגת תוצאות דומות או זהות לאלו של השנה שעברה, אז אני לא בטוח שזהו נתון אותו אני שואף לקבל מהיקב, אך אם העקביות היא במגמת השיפור, אני בהחלט מוכן לוותר על הצלחה בשנת בציר מסוימת, לטובת טיפוס במעלה סולם האיכות (גם אם לפעמים "מפספסים" מעט ונסוגים במקצת).

עקביות, פירושים שונים לה

אם כך למילה "עקביות" ישנם שני פירושים אפשריים:

הראשון – במשמעות יציבות והשגת אותן מטרות בכל שנה.

השני – משמעה התפתחות, גם אם לא לינארית, ושיפור מתמיד על ציר הזמן.

יציבות מהסוג הראשון קלה להשגה על ידי יקבים גדולים, הניזונים מכמות נכבדה של ענבים וכרמים. הם יכולים להשיג אותה עבור הסדרות הגבוהות של היקב על ידי בחירת הענבים הטובים ביותר והרכבת יינות אחידים כמעט בכל שנה.

מובן מאליו הקושי לעשות זאת בשנים טובות פחות, או אז איכות הענבים יורדת ברוב הכרמים, אך בשנים כגון אלה היקבים הנ"ל נוטים לוותר על עשיית יינות הדגל שלהם, בדיוק בשל הסיבה שהשנה הגרועה עלולה לפגוע ביין הגבוה ובמוניטין של היקב כולו. דווקא הגורם הזה מאפשר להם להעביר את הענבים של הכרמים הטובים ביותר לסדרה השנייה, לשפר אותה משמעותית ו…להשיג מטרה חשובה והיא אחידות באיכות מול השנים הקודמות.

יש כאן רווח שיווקי ומסחרי כפול: יין הדגל לא נעשה בשנים נחותות = אנו מחויבים למצויינות, כשבמקביל הסדרה השנייה "זוכה" למנת ענבים משובחים, אשר מעלה את איכותה.

דווקא היקבים הקטנים הם אלה ש"סובלים" מהיעדרה של אותה יציבות. הכמויות הקטנות, המספר המוגבל של סדרות המיוצרות על ידם, היעדר מגוון רחב של כרמים והמרדף המתמיד אחר חוזים עם כורמים (במידה והם לא מגדלים בעצמם) ושינויי מזג האוויר משנה לשנה, מייצרות סיטואציה המשאירה אותם מחוץ למשחק האחידות. בהקשר הזה אין להם במה להתגאות.

הפרשנות השנייה למונח "עקביות". לא אחידות בייצור יינות, אלא שאיפה מתמדת להתפתחות.

כולם שואפים להתפתח, בטח בעיני ציבור הצרכנים. התפתחות מתחברת לחדשנות, נסיינות, תעוזה ופריצת הגבולות המקובלים.

גם יקבים גדולים נוקטים לעתים בזו הגישה, חלקם יגדלו זנים חדשים, אחרים יתחזקו מחלקת פיתוח עשירת משאבים וכל היתר ינסו לנכס לעצמם חדשנות, גם אם הם ממשיכים לטפח גישה מיושנת וממשיכים להתגאות, על גבי תוויות אחוריות, ביותר מדי חודשי חביות חדשות.

אך היקבים הקטנים נמצאים בבעיה. החלפת כרמים תדירה, חיפוש זהות, חיבור זנים שלא "על פי הספר" הם לחם חוקם. לעתים הדבר מתלווה לפילוסופיה, לרוב כדרך התמודדות עם חוסר ברירה.

אז איפה הרווח שלי?

לצרכן הפשוט, שאינו מעוניין לבצע מעקב תדיר אחר היקב שהוא נהנה מיינותיו, אין ספק שהאחידות היא הישג מכובד. יקב המשיג אחידות הנו, בתפישה זו, יקב שניתן "לסמוך" עליו.

אין פה הימור, זהו יקב אמין, שבכל שנה נתונה יספק את הסחורה. אכזבה משנת בציר מוכת חמסינים (או ברד, בצרפת או איטליה) היא מחוץ לתחום כמעט באופן מוחלט.

אך הצרכן המתוחכם, שיין עבורו הוא חידת הגיון נעימה וראויה להשקעה, של זמן, של אנרגיה וגם של נכונות לסיכון, יעדיף את ההתפתחות והתעוזה. הוא מוכן להסתכן ב"נפילות", הוא יגבש את דעתו על כל יקב ועל כל תוצר שלו, שנה אחר שנה.

אנשי מקצוע בתחום היין, יעדיפו לרוב את הגישה השנייה. הם ידעו להעריך יציבות, אך הם "יסכימו" להיעדרה כדי לזהות פריצת דרך. הם יודעים שעל מנת לשבור את תקרת הזכוכית יש להעז והם סומכים על עצמם שידעו לזהות אותה באמצעות הכלים שברשותם.

אז מה עושים?

אין פתרון אחד, אלא אם אתה משתייך באופן מובהק לאחת הקבוצות; זו שמעדיפה יין אחיד ויקב "אמין" או שמא אתה משתייך לקבוצת ההרפתקנים והנועזים.

אבל יש שביל זהב. הוא כולל שילוב של שתי הגישות: ללכת על בטוח, כשלא רוצים לקחת סיכונים (למשל באירוע משפחתי בו משתתפים אנשים פחות נועזים מכם) ולהעז כשרוח ההרפתקנות, החדשנות והנעורים מהווים מרכיב בלתי נפרד מהארוחה ומאישיותכם.

מחפשים לשלב את שתי הדרכים? תנו אמון במי שכבר טעם את היינות עבורכם. הסומליה במסעדה, איש היין בחנות, חבר שאתם מחשיבים את דעתו ו…לאינטואיציה שלכם.

אני יודע שלא פתרתי את החידה במלואה, אבל כאן אתם נכנסים לתמונה.

נסו, הביעו דעה, זכרו שטעם הוא חוש מתפתח, שתפו והמשיכו לטעום יינות וותיקים וחדשים, רק אל תשכחו להשאיר לעצמכם מקום להיות מופתעים.

 

יין וקבעון (פוליטי)

 

אתם כבר יודעים?

סיימתם להתלבט בין שמאל לימין, גיבשתם דעות ועקרונות; ואתם כבר יודעים למי, בשום פנים, אסור להאמין.
אחרי שנפלתם פעם אחת, עברתם סופית לצד השני או שהחלטתם מראש, כשגם העובדות לא יסיטו אותכם למחנה הנגדי.

תגידו, יש סיכוי כלשהו, קלוש ככל האפשר, שאתם טועים?

ביין שלכם המפה רחבה קצת יותר, אבל זה לא מפריע לכם לעשות את אותו הדבר.
זה נכון, עם יקב שאיכזב קצת קשה לחזור ולהאמין; ולאחד ש״פגע בול״ הרבה יותר קל לשמור אמונים.

אבל יין לא בוחרים לארבע שנים, וגם אם ״נופלים״ לפעמים, זה לא שמעתה נשלם יותר מיסים.
קיים גם מחיר, שכדאי לשלם, בהצלחה ובכישלון כאחד, אפשר להגדיר אותו בשלוש מילים: עקומת למידה חיובית.

מה לומדים שם?
לא מעט דברים.
שהטעם שלנו משתנה כל הזמן, ומה שהיה טעים אתמול, לא בהכרח יהיה גם בשנה הבאה (זה מעיד גם על כך שאנחנו מתפתחים).
שללכת ״על בטוח״ כדאי רק לפעמים, אבל להמשיך לנסות ולטעום דברים חדשים, גם פותח בפנינו אופקים רחבים.
אפשר גם ללמוד לא מעט על עצמנו; על אומץ, גמישות מחשבתית, על הרצון לא ללכת תמיד עם העדר ועל כך שאנחנו גם חלק מקבוצה בת זהות, אבל גם אנשים חופשיים, עם דעה עצמאית.

אפשר ללמוד על ההמלצות של מי אפשר לסמוך ועל של מי קצת פחות…

וחשוב לזכור כי מבקרי יין, מביני דבר, פיינשמקרים, מלומדים, מובילי דעה ואף ייננים, שממליצים לנו על מה שבעיניהם הוא טוב, הם כמו מבקרי קולנוע, נמשיך להאזין להמלצותיהם, כל עוד במבחן התוצאה, אנחנו מסכימים.

בשורה התחתונה- אף אחד לא יודע טוב ממני, על מה שטעים, לי.

עכשיו תסלחו לי, אני הולך לטעום עוד מהחיים.