רומן פח זבל.

הוא הכיר אותה באמצעות שאריות אשפה.

הוא לא היה סטוקר, וזו לא היתה אשפה במובן הרגיל של המילה.

לא, הוא לא היה נווד מטונף עם שיער סתור שנובר בפחים.

הוא היה מה שנקרא "איש המעמד הבינוני". משרה סבירה, הכנסה מעל הממוצע, נסיעות לחו"ל פעם בשנה, לאירופה בדרך כלל, דירת רווקים מהוקצעת, מכונית יפה וחיבה עזה ליין משובח.

כל זה מתחבר למשהו שגם אתם, אם חובבי יין אתם, עושים בלא משים. מסדר של בקבוקים על מעקה בטון המעגן את פחי הזבל של הבניין המשותף.

IMG_3882

צילום: שחר זיו

הוא ראה בתרומתו זו אקט נאצל, כך הוא תורם את חלקו במחזור אשפה וגם תומך בחסרי המזל. בעיני רוחו אסף אותם איזה זקן בודד, שחיבר את דמי הפיקדון לכדי שקלים נוספים לסל התרופות, אך הוא לא זכה לראות את שותפו הסמוי מעולם.

לעצמו תמיד אמר כי בלאו הכי אף אחד לא ידקדק, יביט ויעריך את איכות היין שאתמול זרם בעורקיו  והתצוגה שערך היא בעיקר סימבול פרטי של שפע שרק הוא לבד מבין את טיבו.

 

היא היתה שכנה שטרם פגש, הוא הבין מיד שיש להם שפה משותפת כשראה לראשונה את הבקבוק שהשאירה בצמוד לפח הזבל, זה היה בקבוק מרלו של יקב בוטיק קטן השוכן במורדות הרי יהודה, בשיפוליה הקרירים של ירושלים. הוא זיהה את היין והתקשה להאמין כי בקומה מעליו, בדיוק מעל השכנים המעצבנים שגרים מולו (אלה שיורדים לים בכל שבת, מוקדם בבוקר, בקולות רמים, הדואגים להעיר את כל יתר השכנים) ישנה מישהי שמדברת בשפה שלו. ובעצם לא רק בשפה עצמה, אלא בניב המיוחד לאנשים מסוגו.

 

בתחילה פתר עצמו בטיעונים נגדיים, זו בטח אשליה, היא בטח קיבלה את הבקבוק במתנה מבלי לדעת להעריך את איכותו. היא בטח נהנתה, הרי איך אפשר עם יין שכזה לא להנות, אבל אין סיבה מספקת לטפח תקוות. הוא הרי צעד רחוק מדי בארץ האשליה.

אך בבקבוק השני, מרלו אף הוא, אך הפעם מהגליל העליון, ושוב מיקב אלמוני להדיוטות ומוערך מאוד בקרב שכמותו ובקרב המבקרים כולם, כל שכן בשלישי, מהגליל המערבי ועוד אחד מהעליון ואחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם היו נפלאים, אך הם סיפרו משנה סדורה של מי שמבינה מה היא רוצה, שחוקרת עד תום, שיודעת להתענג על סימפוניית הענבים.

נקודות נוספות, שרק ליבו את סקרנותו לגבי אותה חובבת יין מסתורית, שאותה לא ראה אלא פעם אחת (וגם זו מרחוק) כשמשאית ההובלה פרקה מקרבה מיטה, ארון, פרטי ריהוט ארוזים בקפידה ועימם כמות נאה של ארגזים.

הוא לא הסתכל בקפידה, הוא לא כזה שכן, אבל בדיעבד עמוק לתוך מסע הבקבוקים הריקים, שחזר כל תמונה שהצליח לחבר, של הטוש הכחול שבשורות ישרות וכתב עגול סימן את הארגזים (או שמא הוא היה שחור, אך על השורות הישרות והכתב העגול היה מוכן להישבע גם בחייו), של הארון הישן ושולחן האוכל הגדול..

כן, בשלב הזה היה כבר מאוהב.

 

אולי זה קרה כשביום שישי בבוקר, מועד מסדר הבקבוקים שלה ושלו, כששוב התעורר מאוחר ממנה והציב את בקבוקיו כששלה כבר היו ממוקמים, מצא בקבוק שלא הכיר. אחר כך מצא עצמו נבוך, כשחשש שמא מישהו ראה שהוא חלץ את הפקק (שתמיד אטם אצלה את הבקבוקים הריקים, כמו מרמז שעבורו היא משאירה סימני ריח, ריחות פיתוי) והריח את תוכן הבקבוק.

 

אולי זה קרה קצת קודם, כשאת היין הישראלי שהקפידה לשתות, כמוהו ובטח מאותן סיבות, החליף בקבוק חד פעמי של יין מבורדו, אבל לא סתם בורדו אלא סיינט-אמיליון. ואיך יכול היה לא לשים לב לכך שהיא מחליפה את המרלו הנערץ שלה בממסך ענבי בורדו? ברור ששם לב, כמו לעובדה שלא מדוק או גראב ואפילו לא פומרול, אלא סיינט-אמיליון מבוסס המרלו… כן, זה קרה כבר אז.

 

וכבר אלף פעמים לפחות תכנן לנקוש על דלתה, ואף רכש בקבוק מרלו מרשים (מוכר מספיק, אך גם נפלא ומתוחכם), כשגם את המשפט שיאמר בפתח הדלת תרגל כבר פעמים רבות מדי מול המראה.

 

אך מול הדלת, כשאזר את מידת האומץ הדרושה וכבר ידע לאמר בטון בוטח "ברוכה הבאה לשכונה", גם כשהדלת נפתחה סוף סוף מולו, הוא נאלם.

הג'אז המעודן של קלידים וסקסופון שהונמכו טרם פתיחת הדלת לא הצליחו לרכך את העובדה שממולו ניצב, כמו במראה, גבר.

אגדת יין (שהיתה באמת).

 

אי שם, בארץ לא רחוקה, נקרא לה פלסטינה כדי לא לחשוף את כל זהותה, היה כורם.

ולכורם, שכרמיו גדלו באזור איכות די בינוני, היו ענבים חסרי ייחוד משמעותי.

נוסף על כל הצרות הוא גידל שם מרלו (שזקוק היה להרבה יותר קור ממה שהיה ולגידול הרבה יותר מוקפד מכפי שסופק).

והכורם הזה החליט יום אחד, שגם הוא כמו רבים משכניו באותה השנה, רוצה לעשות יין.

הוא ידע לגדל ענבים, הוא עשה זאת זמן לא מבוטל עבור "אגודת הכורמים", יודעי דבר יאמרו שגם זאת לרועץ, אבל בסיפור זה אני מעדיף עם אלה שלא להתייעץ.

הגדיל ועשה הכורם, שאת שמו לא אזכיר, והשתמש בחבית בולגרית (לא מאוד חדשה, בלשון המעטה).

 

הוא גידל והשקה ודישן וריסס וחילן וקיווה ובצר והתסיס ויישן בחבית והלין את היין, כמעט בלי ייעוץ, במחסן הכלים, בלי קירור בלי לחות.

 

אבל אז, כפי שקרה גם ביקבים נוספים, השנה היתה 2000, מילניום חדש (אפילו הבאג שכולם חששו ממנו לא היה אלא חרק דיגיטלי בר מעיכה), אלוהים עשה ביקורי בית כמעט אצל כולם, הוא התמיד.

ומבעד לחרכי הצריף הנוטה, הוא שלח יד רכה, מלטפת וזה… ונגע בחבית היחידה וטבע טביעת אצבע, שקופה ורכה.

 

לאחר מספר חודשים, ניגש הכורם, שאת שמו לא מזכירים, ורוקן את החבית לתוך בקבוקים, בלי תקווה, אולי למעט זו שאפשר יהיה לשתות את הנוזל הסמיך.

חודשים נוספים כך עברו והזדמן לידי בקבוק שכזה, בלי תווית, בלי לוגו, בלי תווית אחורית המספרת על טמפרטורת הגשה אידיאלית, ניחוחות דומדמניות אדומות ווניל והתאמה למבחר מטעמי המטבח הצרפתי.

חלצתי פקק, נשאתי עיני בתפילה (שהיין לא חומץ ושלא אאלץ לקלל את אומץ ליבי), האף לא בישר על דבר, הוא היה אטום כמו צבעו של היין כמעט, אז טעמתי…

ולא הוצאתי מילה.

 

כי היין היה טוווווווווווווווובבב…. הוא היה נפלאאאאא!!!!

גם האף הצטרף אחרי כמה דקות של ערסול, גם דמעות על הכוס (על אלה שלי אני מעדיף במילים להחסיר).

הוא לא היה קלאסי, אבל לא חסר בו דבר. גוף מלא, אפילו שרירי, ניכר שהיה לא מסונן, על גבול הלעיס.

נוכח במלוא העוצמה, אטום לאור בכוס מלאה, אך בקצהה אל מול דף לבן בהטייה מלאה, התגלה האדום האדום הזה (שנזיד עדשים, בנוסח החביב על עשו, לא היה אלא מרק קטניות בגוון חיוור).

היה לו את סוג הצבע הזה, שמעלה בך את המחשבה שעד אותו רגע היית עיוור.

הריחות היו של פרי בשל, ברבדים רבים ובמגוון רחב, הוא לא חטא בבשלות יתר, במרחק בטחון מ"ריבתיות", שכל כך אפיינה את התקופה.

ממרחק הזמן אינני זוכר כמה זמן הוא שהה בחבית, אבל זה היה לא מעט ולמרות זאת, היה בו די פרי כדי לשאת את עצמת החבית.

בקיצור: הוא היה קרוב למושלם.

 

הצלחתי לשים את ידי על תריסר נוספים, שלא הצלחתי לשמור הרבה זמן, כך שההנאה מהם היתה מלווה בתחושת פספוס, כי ליין הזה היה כל כך הרבה שנים לפניו עוד לרוץ.

 

וגם עכשיו, לא מעט שנים אחרי, אני עדיין תוהה: איך לעזאזל?!…

איך הוא הצליח לעשות את מה שנזקק לו המון ידע, שלא היה בנמצא? איך בשנה הראשונה בה הוא מתנסה, הוא הגיע לכזו תוצאה? איך היקב שקיבל את רוב ענביו (גם באותה השנה), לא הגיע לשום דבר שמזכיר כזו תוצאה? איך אתאיסט שכמוני יכול להתווכח עם הוכחת אמונה?… 🙂

ובעיקר… איך לא הצלחתי לרכוש עוד בקבוק, עוד תיבה, עוד הוכחה לכך שידע זה דבר חשוב, כך גם נסיון, אך זו היתה דוגמה מוצקה (טוב נו, נוזלית אך סמיכה) לאיכותה הבלתי מתפשרת של אהבה.

 

אך גם לציניקנים שביניכם ולקטני האמונה, אספק נחמה פעוטה.

בשנה הבאה, שהיתה נפלאה לא פחות, בטח תסכימו אם אתם זוכרים כמוני את 01', הוא עשה את זה שוב; אותם כרמים, אותם ענבים, אותה חבית, אותו משך תסיסה, אותם השמרים (אותה טמפרטורת תסיסה- משמע בלתי מבוקרת…) והיין?..

היין יצא רע.

 

לא כל שיעור יין, כך מסתבר, הוא שיעור במדע.

עצור!..

 

קיץ תל אביבי, השעה ביום בו מטלות הבוקר כבר בוצעו, אך תנועת הלקוחות דלילה.

חנות יין, לא גדולה, מדפים מסודרים, גלגל"צ ברקע, דיווחי תנועה.

המוכר, שלא ברור אם הוא בעל החנות או רק עובד בה, בוהה בנקודה בלתי ברורה.

החלום, שבהקיץ חלם, מופרע מכניסתו של לקוח.

זו לא הפעם הראשונה שלו מול לקוח, הוא מיומן. הוא אומד את הנמצא מולו, את לבושו וגינוניו, עוטה ארשת ביטחון עצמי וניגש אל מלאכת המכירה.

 

לקוח: "שלום."

מוכר: "ברוך הבא."

לקוח: "אני מחפש יין."

מוכר: "משהו ספיציפי?"

לקוח: "לא, אבל אשמח להמלצה."

מוכר: "אני מאוד ממליץ על היין הזה. הוא מבציר 2005, שידוע ב…"

לקוח: "סלח לי, אני מחפש יין, לא שנה."

מוכר: "אם כך, הרשה לי להמליץ על היין הבא: הוא מגיע מאיזור יין משובח, אחד ה…"

לקוח: "רגע, יין, לא שיעור בגאוגרפיה."

מוכר: "אז תן לי להציג אותו מזווית שונה: הוא עשוי מענבי קברנה סובינ…"

לקוח: "עצור בבקשה, גם לא שיעור בחקלאות."

מוכר: מאבד קצת סבלנות, "מה באשר למגבלת תקציב?"

לקוח: "זה באמת נחמד, אבל מה שבאמת חשוב הוא שהיין יהיה שווה את מחירו."

מוכר: "אם כך, אני יודע… זו יין של שאטו מפואר ש…"

לקוח: "יין ידידי, לא נדל"ן,  יין."

 

עכשיו הוא כבר אובד עצות, ניכר בפניו כי הוא מבין שמהמצב הזה לא תצא לו מכירה.

אוחז בקבוק ביד, מלטף אותו קלות, נזכר באינספור הפעמים שבחר בו בעצמו ובכמה אירועים בו החוויה היתה טובה, לא רק בשל היין עצמו, אלא לא מעט בזכות הארוחה והחברה.

הוא מחייך במבוכה כשהוא נזכר כי את בנו הצעיר יצרו הוא ואשתו האהובה בהשפעת בקבוק זהה. הוא מנסה, ללא הצלחה, לעטות את ה'פרצוף המקצועי' שמקרין בטחון וידיעה.

הוא אפילו לא שם לב כי משפתיו עולה משפט לא הגיוני והוא ספק אומר, ספק לוחש: "זה יין טוב", כשהמילה האחרונה נמתכת קצת, רוטטת קצת על מיתריו, אך זה כבר מאוחר מדי, כי לפתע הוא רואה את הלקוח שמולו אומר שלוש מילים ומחייך, "את זה, תודה".