אגדת יין (שהיתה באמת).

 

אי שם, בארץ לא רחוקה, נקרא לה פלסטינה כדי לא לחשוף את כל זהותה, היה כורם.

ולכורם, שכרמיו גדלו באזור איכות די בינוני, היו ענבים חסרי ייחוד משמעותי.

נוסף על כל הצרות הוא גידל שם מרלו (שזקוק היה להרבה יותר קור ממה שהיה ולגידול הרבה יותר מוקפד מכפי שסופק).

והכורם הזה החליט יום אחד, שגם הוא כמו רבים משכניו באותה השנה, רוצה לעשות יין.

הוא ידע לגדל ענבים, הוא עשה זאת זמן לא מבוטל עבור "אגודת הכורמים", יודעי דבר יאמרו שגם זאת לרועץ, אבל בסיפור זה אני מעדיף עם אלה שלא להתייעץ.

הגדיל ועשה הכורם, שאת שמו לא אזכיר, והשתמש בחבית בולגרית (לא מאוד חדשה, בלשון המעטה).

 

הוא גידל והשקה ודישן וריסס וחילן וקיווה ובצר והתסיס ויישן בחבית והלין את היין, כמעט בלי ייעוץ, במחסן הכלים, בלי קירור בלי לחות.

 

אבל אז, כפי שקרה גם ביקבים נוספים, השנה היתה 2000, מילניום חדש (אפילו הבאג שכולם חששו ממנו לא היה אלא חרק דיגיטלי בר מעיכה), אלוהים עשה ביקורי בית כמעט אצל כולם, הוא התמיד.

ומבעד לחרכי הצריף הנוטה, הוא שלח יד רכה, מלטפת וזה… ונגע בחבית היחידה וטבע טביעת אצבע, שקופה ורכה.

 

לאחר מספר חודשים, ניגש הכורם, שאת שמו לא מזכירים, ורוקן את החבית לתוך בקבוקים, בלי תקווה, אולי למעט זו שאפשר יהיה לשתות את הנוזל הסמיך.

חודשים נוספים כך עברו והזדמן לידי בקבוק שכזה, בלי תווית, בלי לוגו, בלי תווית אחורית המספרת על טמפרטורת הגשה אידיאלית, ניחוחות דומדמניות אדומות ווניל והתאמה למבחר מטעמי המטבח הצרפתי.

חלצתי פקק, נשאתי עיני בתפילה (שהיין לא חומץ ושלא אאלץ לקלל את אומץ ליבי), האף לא בישר על דבר, הוא היה אטום כמו צבעו של היין כמעט, אז טעמתי…

ולא הוצאתי מילה.

 

כי היין היה טוווווווווווווווובבב…. הוא היה נפלאאאאא!!!!

גם האף הצטרף אחרי כמה דקות של ערסול, גם דמעות על הכוס (על אלה שלי אני מעדיף במילים להחסיר).

הוא לא היה קלאסי, אבל לא חסר בו דבר. גוף מלא, אפילו שרירי, ניכר שהיה לא מסונן, על גבול הלעיס.

נוכח במלוא העוצמה, אטום לאור בכוס מלאה, אך בקצהה אל מול דף לבן בהטייה מלאה, התגלה האדום האדום הזה (שנזיד עדשים, בנוסח החביב על עשו, לא היה אלא מרק קטניות בגוון חיוור).

היה לו את סוג הצבע הזה, שמעלה בך את המחשבה שעד אותו רגע היית עיוור.

הריחות היו של פרי בשל, ברבדים רבים ובמגוון רחב, הוא לא חטא בבשלות יתר, במרחק בטחון מ"ריבתיות", שכל כך אפיינה את התקופה.

ממרחק הזמן אינני זוכר כמה זמן הוא שהה בחבית, אבל זה היה לא מעט ולמרות זאת, היה בו די פרי כדי לשאת את עצמת החבית.

בקיצור: הוא היה קרוב למושלם.

 

הצלחתי לשים את ידי על תריסר נוספים, שלא הצלחתי לשמור הרבה זמן, כך שההנאה מהם היתה מלווה בתחושת פספוס, כי ליין הזה היה כל כך הרבה שנים לפניו עוד לרוץ.

 

וגם עכשיו, לא מעט שנים אחרי, אני עדיין תוהה: איך לעזאזל?!…

איך הוא הצליח לעשות את מה שנזקק לו המון ידע, שלא היה בנמצא? איך בשנה הראשונה בה הוא מתנסה, הוא הגיע לכזו תוצאה? איך היקב שקיבל את רוב ענביו (גם באותה השנה), לא הגיע לשום דבר שמזכיר כזו תוצאה? איך אתאיסט שכמוני יכול להתווכח עם הוכחת אמונה?… 🙂

ובעיקר… איך לא הצלחתי לרכוש עוד בקבוק, עוד תיבה, עוד הוכחה לכך שידע זה דבר חשוב, כך גם נסיון, אך זו היתה דוגמה מוצקה (טוב נו, נוזלית אך סמיכה) לאיכותה הבלתי מתפשרת של אהבה.

 

אך גם לציניקנים שביניכם ולקטני האמונה, אספק נחמה פעוטה.

בשנה הבאה, שהיתה נפלאה לא פחות, בטח תסכימו אם אתם זוכרים כמוני את 01', הוא עשה את זה שוב; אותם כרמים, אותם ענבים, אותה חבית, אותו משך תסיסה, אותם השמרים (אותה טמפרטורת תסיסה- משמע בלתי מבוקרת…) והיין?..

היין יצא רע.

 

לא כל שיעור יין, כך מסתבר, הוא שיעור במדע.

"לא מסונן" – בלוג יין חדש.

אתם מוזמנים וברוכים הבאים תהיו לבלוג היין החדש שלי- "לא מסונן".

תמצאו בו מגוון די רחב של נושאים, שחלקם לפחות עשויים לדבר גם אליכם. אם יין מדבר אליכם כפי שהוא מדבר עימי נמצא שפה משותפת, אבל גם אם לא, אני מתכוון לקחת יוזמה ולהיות הגוגל טרנסלייט שלכם משפת הענבים לשפה העברית.

אני יודע מה אחדים מכם חושבים… בלוג יין, זה הכי פלצני.

דווקא אתם תמצאו שאפשר לכתוב על יין אחרת, בגובה העיניים, בלי התנשאות ויומרה, אבל גם בלי פשרות ברמת המקצועיות, כי אני מאמין שיין מדבר לכולם (גם עם אלה שטרם מצאו את היין אליו הם מתחברים), כי יין מדבר על הכל ובדיוק בגלל זה הוא יכול לדבר עם כולם.

עד כה עשיתי את זה בפייסבוק, ב-VIVINO, באינסטגרם ובמספר מגזינים, בכל פעם שלא הצלחתי להתאפק והייתי מוכרח לפרסם. מעתה אעשה את זה כאן, ב- https://lomesunan.wordpress.com

אתם יכולים לעזוב את הטקסט ולקפוץ לבקר ולקרוא, אך אם אתם זקוקים לעוד כמה פרטים, אז אענה עבורכם על כמה שאלות:

 

למי אני כותב?

הכוונה היא לכתוב לכולם. נכון שאי אפשר יהיה לכתוב את אותו הדבר לכולם, אז חילקתי את הבלוג לקטגוריות שמאפשרות לכם לברור ולקרוא רק את מה שמעניין אותכם.

 

למה אני כותב?

א. כי יש לי מה להגיד.

ב. כי אני נהנה מכתיבה.

ג. כי יש לי מה לתרום.

ד. כי אני רוצה לחלוק.

 

מי אני?

קוראים לי שחר זיו ואני אוהב יין.

כל כך אוהב יין, עד שהוא הפך מרכיב מרכזי בחיי בשני העשורים האחרונים.

במהלך השנים שימשתי בתפקידים רבים ומגוונים. שיווקתי, הדרכתי, ניהלתי, לימדתי, הרצתי, יעצתי, קידמתי ושתיתי יין עבור לא מעט יקבים, עקבתי אחר הענף המתפתח הזה ותרמתי ככל שביכולתי על מנת לסייע לו לגדול. אני לא מתכוון לחדול.

היום אני מנהל וטועם עבור רשת חנויות יין, המתמחה ביינות כשרים, בהתמקדות ביקבים ישראלים ובדגש על הטובים שביקבי הבוטיק. אני לא מפרסם בבלוג את מחלקת היין המופלאה אותה בניתי.

 

איך אתם יכולים לעזור?

מאחר וזהו בלוג פרטי, נטול מימון חיצוני וכוונות מסחריות, אתם מוזמנים להפיץ, לשתף ולהגיב כמה שיותר.

 

מקווה שאצליח לענג אותכם, לעצבן אותכם, לגרום לכם לצחוק, לבכות ובעיקר… לא להישאר אדישים, וללגום עוד כוס יין.

איזה יין, אתם שואלים? אל תדאגו, בהמשך גם יהיו המלצות.

 

לחיים!

שחר זיו.

איזה יין נשתה?

 

איזה יין נשתה?
אולי לבן ופריך,
שיעורר ויתאים גם לכל מה שצריך,
גם לבוקר, גם לבין הערביים,
העיקר שיתאים גם לשניים.

איזה יין נשתה?
אולי אחד ששמרנו הרבה זמן,
אחד שתכננו לפתוח במועד מתוזמן,
והרי כל עוד אנו יחד,
זה תמיד מתאים, תמיד מיוחד.

אז איזה יין נשתה?
אולי את ההוא, המתוחכם, השווה.
שישאיר את שנינו ערים כל הלילה,
מדברים גם עלינו, גם עליו,
נותנים לו לשיר, את השיר של הסתיו.

איזה יין נשתה?
אולי ויונייה או מורבד(ר) או רוזה,
או שאתה שוב מעדיף קברנה?
העיקר שיהיה די יבש,
כי הרי מתיקות תתגלה בהמשך.

אז איזה יין נשתה?
אולי יין וורוד, אולי יין לבן,
וההוא במקרר כבר מוכן.
אולי תבחרי אותו את,
אולי את ההוא שיתאים לשאריות מערב שבת.

אז איזה יין נשתה?
אולי את ההוא שעושה מצב רוח,
שהמליצו עליו כמתאים לאירוח.
את זוכרת? ההוא שטעמנו ביקב,
בסיור בכרמים, בקרירות של הערב.

אז איזה יין שותים?
נו, תחליט כבר אתה,
הדיון הזה עשה אותי צמאה.
את יודעת, ביננו, זה לא כל כך חשוב,
העיקר שנשתה ונאהב שוב ושוב.

עצור!..

 

קיץ תל אביבי, השעה ביום בו מטלות הבוקר כבר בוצעו, אך תנועת הלקוחות דלילה.

חנות יין, לא גדולה, מדפים מסודרים, גלגל"צ ברקע, דיווחי תנועה.

המוכר, שלא ברור אם הוא בעל החנות או רק עובד בה, בוהה בנקודה בלתי ברורה.

החלום, שבהקיץ חלם, מופרע מכניסתו של לקוח.

זו לא הפעם הראשונה שלו מול לקוח, הוא מיומן. הוא אומד את הנמצא מולו, את לבושו וגינוניו, עוטה ארשת ביטחון עצמי וניגש אל מלאכת המכירה.

 

לקוח: "שלום."

מוכר: "ברוך הבא."

לקוח: "אני מחפש יין."

מוכר: "משהו ספיציפי?"

לקוח: "לא, אבל אשמח להמלצה."

מוכר: "אני מאוד ממליץ על היין הזה. הוא מבציר 2005, שידוע ב…"

לקוח: "סלח לי, אני מחפש יין, לא שנה."

מוכר: "אם כך, הרשה לי להמליץ על היין הבא: הוא מגיע מאיזור יין משובח, אחד ה…"

לקוח: "רגע, יין, לא שיעור בגאוגרפיה."

מוכר: "אז תן לי להציג אותו מזווית שונה: הוא עשוי מענבי קברנה סובינ…"

לקוח: "עצור בבקשה, גם לא שיעור בחקלאות."

מוכר: מאבד קצת סבלנות, "מה באשר למגבלת תקציב?"

לקוח: "זה באמת נחמד, אבל מה שבאמת חשוב הוא שהיין יהיה שווה את מחירו."

מוכר: "אם כך, אני יודע… זו יין של שאטו מפואר ש…"

לקוח: "יין ידידי, לא נדל"ן,  יין."

 

עכשיו הוא כבר אובד עצות, ניכר בפניו כי הוא מבין שמהמצב הזה לא תצא לו מכירה.

אוחז בקבוק ביד, מלטף אותו קלות, נזכר באינספור הפעמים שבחר בו בעצמו ובכמה אירועים בו החוויה היתה טובה, לא רק בשל היין עצמו, אלא לא מעט בזכות הארוחה והחברה.

הוא מחייך במבוכה כשהוא נזכר כי את בנו הצעיר יצרו הוא ואשתו האהובה בהשפעת בקבוק זהה. הוא מנסה, ללא הצלחה, לעטות את ה'פרצוף המקצועי' שמקרין בטחון וידיעה.

הוא אפילו לא שם לב כי משפתיו עולה משפט לא הגיוני והוא ספק אומר, ספק לוחש: "זה יין טוב", כשהמילה האחרונה נמתכת קצת, רוטטת קצת על מיתריו, אך זה כבר מאוחר מדי, כי לפתע הוא רואה את הלקוח שמולו אומר שלוש מילים ומחייך, "את זה, תודה".

יין וקבעון (פוליטי)

 

אתם כבר יודעים?

סיימתם להתלבט בין שמאל לימין, גיבשתם דעות ועקרונות; ואתם כבר יודעים למי, בשום פנים, אסור להאמין.
אחרי שנפלתם פעם אחת, עברתם סופית לצד השני או שהחלטתם מראש, כשגם העובדות לא יסיטו אותכם למחנה הנגדי.

תגידו, יש סיכוי כלשהו, קלוש ככל האפשר, שאתם טועים?

ביין שלכם המפה רחבה קצת יותר, אבל זה לא מפריע לכם לעשות את אותו הדבר.
זה נכון, עם יקב שאיכזב קצת קשה לחזור ולהאמין; ולאחד ש״פגע בול״ הרבה יותר קל לשמור אמונים.

אבל יין לא בוחרים לארבע שנים, וגם אם ״נופלים״ לפעמים, זה לא שמעתה נשלם יותר מיסים.
קיים גם מחיר, שכדאי לשלם, בהצלחה ובכישלון כאחד, אפשר להגדיר אותו בשלוש מילים: עקומת למידה חיובית.

מה לומדים שם?
לא מעט דברים.
שהטעם שלנו משתנה כל הזמן, ומה שהיה טעים אתמול, לא בהכרח יהיה גם בשנה הבאה (זה מעיד גם על כך שאנחנו מתפתחים).
שללכת ״על בטוח״ כדאי רק לפעמים, אבל להמשיך לנסות ולטעום דברים חדשים, גם פותח בפנינו אופקים רחבים.
אפשר גם ללמוד לא מעט על עצמנו; על אומץ, גמישות מחשבתית, על הרצון לא ללכת תמיד עם העדר ועל כך שאנחנו גם חלק מקבוצה בת זהות, אבל גם אנשים חופשיים, עם דעה עצמאית.

אפשר ללמוד על ההמלצות של מי אפשר לסמוך ועל של מי קצת פחות…

וחשוב לזכור כי מבקרי יין, מביני דבר, פיינשמקרים, מלומדים, מובילי דעה ואף ייננים, שממליצים לנו על מה שבעיניהם הוא טוב, הם כמו מבקרי קולנוע, נמשיך להאזין להמלצותיהם, כל עוד במבחן התוצאה, אנחנו מסכימים.

בשורה התחתונה- אף אחד לא יודע טוב ממני, על מה שטעים, לי.

עכשיו תסלחו לי, אני הולך לטעום עוד מהחיים.