אי שם, בארץ לא רחוקה, נקרא לה פלסטינה כדי לא לחשוף את כל זהותה, היה כורם.
ולכורם, שכרמיו גדלו באזור איכות די בינוני, היו ענבים חסרי ייחוד משמעותי.
נוסף על כל הצרות הוא גידל שם מרלו (שזקוק היה להרבה יותר קור ממה שהיה ולגידול הרבה יותר מוקפד מכפי שסופק).
והכורם הזה החליט יום אחד, שגם הוא כמו רבים משכניו באותה השנה, רוצה לעשות יין.
הוא ידע לגדל ענבים, הוא עשה זאת זמן לא מבוטל עבור "אגודת הכורמים", יודעי דבר יאמרו שגם זאת לרועץ, אבל בסיפור זה אני מעדיף עם אלה שלא להתייעץ.
הגדיל ועשה הכורם, שאת שמו לא אזכיר, והשתמש בחבית בולגרית (לא מאוד חדשה, בלשון המעטה).
הוא גידל והשקה ודישן וריסס וחילן וקיווה ובצר והתסיס ויישן בחבית והלין את היין, כמעט בלי ייעוץ, במחסן הכלים, בלי קירור בלי לחות.
אבל אז, כפי שקרה גם ביקבים נוספים, השנה היתה 2000, מילניום חדש (אפילו הבאג שכולם חששו ממנו לא היה אלא חרק דיגיטלי בר מעיכה), אלוהים עשה ביקורי בית כמעט אצל כולם, הוא התמיד.
ומבעד לחרכי הצריף הנוטה, הוא שלח יד רכה, מלטפת וזה… ונגע בחבית היחידה וטבע טביעת אצבע, שקופה ורכה.
לאחר מספר חודשים, ניגש הכורם, שאת שמו לא מזכירים, ורוקן את החבית לתוך בקבוקים, בלי תקווה, אולי למעט זו שאפשר יהיה לשתות את הנוזל הסמיך.
חודשים נוספים כך עברו והזדמן לידי בקבוק שכזה, בלי תווית, בלי לוגו, בלי תווית אחורית המספרת על טמפרטורת הגשה אידיאלית, ניחוחות דומדמניות אדומות ווניל והתאמה למבחר מטעמי המטבח הצרפתי.
חלצתי פקק, נשאתי עיני בתפילה (שהיין לא חומץ ושלא אאלץ לקלל את אומץ ליבי), האף לא בישר על דבר, הוא היה אטום כמו צבעו של היין כמעט, אז טעמתי…
ולא הוצאתי מילה.
כי היין היה טוווווווווווווווובבב…. הוא היה נפלאאאאא!!!!
גם האף הצטרף אחרי כמה דקות של ערסול, גם דמעות על הכוס (על אלה שלי אני מעדיף במילים להחסיר).
הוא לא היה קלאסי, אבל לא חסר בו דבר. גוף מלא, אפילו שרירי, ניכר שהיה לא מסונן, על גבול הלעיס.
נוכח במלוא העוצמה, אטום לאור בכוס מלאה, אך בקצהה אל מול דף לבן בהטייה מלאה, התגלה האדום האדום הזה (שנזיד עדשים, בנוסח החביב על עשו, לא היה אלא מרק קטניות בגוון חיוור).
היה לו את סוג הצבע הזה, שמעלה בך את המחשבה שעד אותו רגע היית עיוור.
הריחות היו של פרי בשל, ברבדים רבים ובמגוון רחב, הוא לא חטא בבשלות יתר, במרחק בטחון מ"ריבתיות", שכל כך אפיינה את התקופה.
ממרחק הזמן אינני זוכר כמה זמן הוא שהה בחבית, אבל זה היה לא מעט ולמרות זאת, היה בו די פרי כדי לשאת את עצמת החבית.
בקיצור: הוא היה קרוב למושלם.
הצלחתי לשים את ידי על תריסר נוספים, שלא הצלחתי לשמור הרבה זמן, כך שההנאה מהם היתה מלווה בתחושת פספוס, כי ליין הזה היה כל כך הרבה שנים לפניו עוד לרוץ.
וגם עכשיו, לא מעט שנים אחרי, אני עדיין תוהה: איך לעזאזל?!…
איך הוא הצליח לעשות את מה שנזקק לו המון ידע, שלא היה בנמצא? איך בשנה הראשונה בה הוא מתנסה, הוא הגיע לכזו תוצאה? איך היקב שקיבל את רוב ענביו (גם באותה השנה), לא הגיע לשום דבר שמזכיר כזו תוצאה? איך אתאיסט שכמוני יכול להתווכח עם הוכחת אמונה?… 🙂
ובעיקר… איך לא הצלחתי לרכוש עוד בקבוק, עוד תיבה, עוד הוכחה לכך שידע זה דבר חשוב, כך גם נסיון, אך זו היתה דוגמה מוצקה (טוב נו, נוזלית אך סמיכה) לאיכותה הבלתי מתפשרת של אהבה.
אך גם לציניקנים שביניכם ולקטני האמונה, אספק נחמה פעוטה.
בשנה הבאה, שהיתה נפלאה לא פחות, בטח תסכימו אם אתם זוכרים כמוני את 01', הוא עשה את זה שוב; אותם כרמים, אותם ענבים, אותה חבית, אותו משך תסיסה, אותם השמרים (אותה טמפרטורת תסיסה- משמע בלתי מבוקרת…) והיין?..
היין יצא רע.
לא כל שיעור יין, כך מסתבר, הוא שיעור במדע.
לא מסונן 