שתהא שנה של יין

ראש השנה מתאפיין ברכישה מוגברת של יינות. זה אחד מ"חגי היין" של ישראל, אבל זו אינה מחמאה.

הדבר אינו מעיד על צריכה גבוהה של יין, אלא דווקא על ההפך הגמור, על צריכה מזערית.

יין, בתפקידו הקלאסי, אמור להיות מצרך המלווה (כמעט) כל ארוחה, ככה זה במדינות בנות תרבות יין ענפה, ככה זה עבור חובבי יין מנוסים.

הדבר משפיע על הרבה מאוד תחומי חיים; מחקרים מספרים על עליה בפריון כשהעובדים לוגמים יין בהפסקת הצהרים של יום עבודה. כל שותף פעיל בתרבות היין יכול להעיד על יכולתו של היין לבטל כל התלהמות בתרבות השיחה (מעולם לא שמעתי על מקרה דקירה, ששתיית יין קדמה לו). האפקט הבריאותי, גם הוא, כבר ידוע לכל. גם הרווחים העקיפים של השותפים בתרבות זו אינם זניחים. היוקרה לה זוכה מי שיודע דבר אחד או שניים על יין משפיעה על מעמדו החברתי ועל חשיבותו המיידית, ולו רק מעצם יכולתו להמליץ על יין טוב בדרך אל מתנה מרשימה או על רכישה נבונה לקראת כל חג.

באופן מפתיע תרבות היין בישראל לא הצליחה להכות שורשים בקהל המקומי, למרות שבאופן רשמי התבססה על לא מעט ידע צרפתי והחלה את דרכה אי שם בשלהי המאה התשע עשרה, היא נותרה בחיתוליה משך כמעט מאה שלמה. זה לא שלא עשו פה יין, אבל מסיבות רבות (שלא יפורטו במאמר זה) התמקדה התעשייה המקומית באספקת יינות שולחניים ויינות טקסיים (קידוש) ולמעט הבלחות חד פעמיות, כמעט ולא שאפה לכיוון יינות האיכות.

מסתבר כי מאה שנות עשייה של יינות בסיסיים ופשוטים אינה מייצרת תרבות עממית ענפה, אלא גוררת קיבעון והיעדר התפתחות. גם בנוגע לאיכות היין וגם בנוגע להשתתת תרבות ראויה לשמה.

הלידה המחודשת של ענף היין בישראל חלה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, עם הקמת יקבי רמת הגולן, שגם "ייבאו" יינן מדופלם (ויקטור שונפלד), עם החיכוך הגובר של התייר הישראלי ביינות איכות מהעולם ובפריחתם של יקבי הבוטיק לקראת סוף המילניום ובעשור שלאחריו. לאחר מאה שנים של בדידות, זרע היין סוף סוף נבט.

כל אלה יצרו עניין. אפשר היה להתחיל גם לשתות את היינות המיוצרים בישראל, אך לראשונה מזה שנים,  אפשר היה גם ליהנות מהם.

מאז, למרות שלא חלפו יותר מדי שנים, תרבות היין פורחת. זכיות בתארים, מדליות, כתבות במגזינים יוקרתיים וייצוא לא מבוטל של יינות מקומיים לחו"ל. אבל הציבור הישראלי ברובו נשאר מאחור.

הוא לא התפתח בקצב בו התפתחו היקבים, הוא איטי לגלות יקבים ויינות חדשים והוא נוטה לשמרנות לאחר שמצא את המנוחה והנחלה ביינות אליהם התחבר בעבר.

המצטרפים החדשים, ויש כאלה לא מעטים, נתקלים בשפע רב של יינות, במדפים עמוסים ובמגוון מבלבל וכמעט אינסופי של אפשרויות שרובן, לפחות מבחינה חיצונית, נראות מאוד דומות זו לזו.

כאן גם נולדה הנחיצות של מבקרי וכתבי היין השונים, הם היו צריכים להגיש עזרה, לעקוב אחר השוק ומוצריו הרבים, לדגום, למיין ובעיקר להנגיש ולהדגיש את כל מה שעין בלתי מקצועית לא יודעת להבחין בו.

אך גם כאן נעוצה בעיה; מה שטעים לי, לא בהכרח יהיה גם לך.

14457301_10153970408895954_3317992607458553680_n

שולחן חגיגי, לא שולחן חג. (Pieter Claesz 1597-1661)

גם כתב יין דגול עלול להטעות בהמלצה, שכן יש משהו מאוד סובייקטיבי בטעימה וההתפתחות המואצת של יכולת הטעימה של הכתב עלולה להקדים בפער ניכר את זו של הצרכן הסופי. זאת מבלי להרחיב יתר על המידה בנוגע לנאמנות אפשרית של כתב זה או אחר לכור מחצבתו, סגנון היין המועדף עליו, הטיה הנובעת מחברויות אישיות או אפילו הפרסונה אותה אימץ (וזה לא משנה אם זו נאמנות לאסכולה, "מניות בטוחות" של יקבים מובילים או אפילו ניסיונו להמחיש עד כמה הוא מעורה ומעודכן בשוק היינות התוסס).

ובכן אליה וקוץ בה, גם על כתבי יין, על זניהם השונים, אי אפשר לסמוך בעיניים עצומות.

ו..כן, הדבר נוגע במידה כזאת או אחרת גם לגביי.

מובן שאם כבר מצאת מבקר יין אמין בעיניך, משמע אחד שכבר כתב עבורך המלצה שהתגלתה שטובה, אתה מסודר. לך כבר יש על מי לסמוך.

נכון הדבר ואפילו יותר אם אתה הוא המבקר של עצמך, קרי בענייני יין אתה כבר מבין עניין; כבר טעמת לא מעט יינות, אתה יודע לאפיין ולזהות את סגנונך האישי וכבר עשית מספיק טעויות שלימדו אותך, בדרך הקשה, לבחור יין ולסנן המלצות.

אך הבעיה עבור צרכן היין, שעושה את צעדיו הראשונים בתוך ים האינפורמציה ואינסוף היינות, רק מתחילה.

אם אתה מחפש מזור בחנויות היין הרבות, אתה עלול למצוא את עצמך עם בקבוק היין המשתלם ביותר… עבורם. לא כך יקרה אם אתה צרכן מנוסה, שהגיע למסקנה שכדאי (לפעמים בעלות נוספת של כמה שקלים) להיצמד למי שהמלצותיו הוכחו כמוצלחות. אך אם טרם מצאת את מוכר היין שעליו ניתן לסמוך, הרי אתה שב לנקודת ההתחלה.

אז מה עושים?

בטווח הארוך הפתרון פשוט – שותים יותר יין, גם בשאר ימות השנה, מגבשים טעם אישי ודעה, נהנים ולומדים. גם על היין וגם על עצמך.

בטווח הבינוני – מוצאים על מי אפשר לסמוך. בוחנים את המלצות החנות, כתב היין ומלצר היין במסעדה וממשיכים במסע הטעימות יחד עמו. קרי בונים מערכת אמון, תוך המשך בחינת ההמלצות עד שאמון זה מוכיח עצמו כ"מחזיק יין".

בטווח הקצר והמיידי – כאן עומדות לפניך ארבע אפשרויות:

הראשונה, להיצמד לאינפורמציה קודמת ולרכוש יין שניסיונך האישי עמו היה מוצלח.

השניה, לאתר המלצה ממישהו קרוב, שטעמך האישי דומה לשלו גם בתחומים נוספים; אתם אוהבים את אותן המסעדות, את אותו המטבח, אבל ארחיק גם עד חיבתכם המשותפת לאותו ז'אנר קולנועי, אופנה והמקומות אותם אתם אוהבים לפקוד בחופשה השנתית.

האופציה השלישית, היא סוג של הימור, אבל מהסוג שמצליח (כמעט) תמיד. במילה אחת – אינטואיציה. זו גם הזדמנות נפלאה לתרגל אותה ולהכניס אותה כאלמנט יעיל לתוך החיים. תעמדו מול בקבוק היין, תקשיבו למוכר (לא למילים שלו, אלא דווקא למה שמסתתר מאחוריהן), תרגישו.

כן, יכול להיות שהדרך הזו אינה מדויקת, אבל לפחות תוכלו לבחון אם האינטואיציה שלכם מחודדת כפי שחשבתם. וכך, בעודכם טועמים את היין עליו הימרתם, אתם כבר שייכים למועדון היוקרתי של בני התרבות, הלומדים על יין בעצמם ומגבשים את טעמם האישי באמצעותו.

הדרך הרביעית, גם לה יש מגבלות, אבל נדמה לי שרובכם יחשוב כי היא היעילה ביותר. לא מעט חנויות יין מזמינות את היקבים לקראת החג לפסטיבלים של טעימות. זו הזדמנות נפלאה לטעום כמה יינות, זה לאחר זה, להשוות ביניהם ולבחור את המתאים ביותר.

היא מוגבלת בכך שהיין נטעם בנפרד מהאוכל עמו יוגש בערב החג, כשהשניים הללו מאוד משפעים זה על זה ומה שאתם טועמים ללא אוכל יהיה שונה בתכלית כשהמנה תצטרף אליו. (טיפ ממני: תמיד תבחרו את היין החומצי יותר מבין היינות שאהבתם, הוא ייטיב עם הארוחה יותר מאחיו הנגיש).

אז מה עם רשימת המלצות בכל זאת?

כבר ערכתי רשימות כאלה בעבר, כולן כללו יינות טובים בשלל סגנונות ורמות מחיר, הפעם אני מסרב.

אני מסרב מפני שאני מתעקש לראות בכם "ילדים גדולים". אני נמנע מהמלצות מפני שהייתי רוצה שתצטרפו למשחק, שתפסיקו לשבת על הגדר ולתת לאחרים לבחור עבורכם את היין בפרט ואת יתר הדברים החשובים בחיים בכלל.

נדמה לי שלא יקרה שום דבר נורא אם תטעו, הרי אתם מתכוונים לרכוש יותר מבקבוק אחד לשולחן החג, סביר כי לפחות אחד מהם יהיה מוצלח. אחד מהם תאהבו יותר מהאחר. וזה עשוי להיות תחילתו של מסע בו אתם סומכים יותר ויותר על האדם החשוב באמת בסיפור הזה, על עצמכם.

אני לא יודע מה אתם מאחלים לעצמכם לקראת השנה הקרובה, אבל אני יודע מה אני מאחל לכולנו; שנעז, שנסכים להתנסות בדברים שלא העזנו בעבר, שנסכים לטעות וכפועל יוצא גם ללמוד, שניקח אחריות על הבחירות שלנו ושניתן כמה שפחות כוח בידי אחרים.

שתהיה שנה טובה לכולנו, בלי יוצא מן הכלל.

 

הירוק הכי אדום שיש- פטיט וורדו.

לכתוב על יין אינה משימה אקדמאית, אתה לא מחליט לכתוב עליו ומונה טיעונים, אתה זקוק לטריגר, להתחלה של דיאלוג, יש שייהנו מהיין ללא הצורך לתמלל את השיחה בינם לבין היין שלפניהם ואת המחשבות והרגשות שעולים עם כל לגימה.

אני הרגשתי שהיין מבקש ממני להיות לו לשליח מצווה, שהוא מוכן לספר לי את סיפורו, לשתף אותי ולהשפיע עלי באופן בו לא אוכל להישאר אדיש וארצה להעביר את הבשורה גם אליכם.

בעודי כותב שורות אלה עומדים מולי שני בקבוקים, האחד פטיט וורדו 2010 של יקב נעמן והשני פטיט וורדו 2012 של יקב רמות נפתלי. שניהם מגיעים מאותו אזור, כרמי רמות נפתלי, אך משני תתי טרואר מעט שונים, עמק המכנסיים ועמק קדש בהתאמה.

פטיט וורדו

צילום: שחר זיו

פטיט וורדו הוא זן ענבים יוצא דופן, זה נכון שכל זן ענבים שונה מכל זן אחר, אבל במקרה של הזן הבורדולזי הזה השוני ניכר וקל לזיהוי, גם על ידי אלה שאינם מומחי יין.

השימוש הקלאסי בו, בבורדו שבצרפת, הוא בשילובו עם זנים נוספים. אחיו לבלנד, המופרסמים שבהם: הקברנה סוביניון והמרלו, הקדום והמסתורי: הקברנה פרנק, המלבק שזכה להכרה דווקא בארגנטינה והפך מזוהה עמה עד כדי שרבים חושבים שזהו מקורו וממהרים לשכוח אותו ברשימת זני בורדו וגיבור הכתבה הזאת, הפטיט וורדו.

 

השימוש הקלאסי בו, כאמור, הוא בשילובו עם חלק או כל זני בורדו, במינונים המשתנים בין תתי האזור בחבל ארץ היין המהולל שבצרפת. ברוב המקרים הוא יהיה הזן הזניח באחוזיו בתוך הבלנד.

רבים יאמרו כי המרלו והקברנה סוביניון יהיו הדומיננטיים והמובילים תמיד, יתווספו אליהם ה"תבלינים" בדמות הקברנה פרנק והמלבק והאחרון, גיבור די מפוקפק בדמותו של הפטיט וורדו, יוסיף לתערובת הזנים את צבעו העז ואלמנטים חשובים לשימור היין: חומציות נאה ולא מעט טאנינים.

 

את שמו קיבל הזן בפשטות, פטיט (קטן) בשל גודל גרגיריו, ו-ורדו שמקורו במילה וורט (vert) שמשמעה ירוק.

לא, הזן אינו זן של ענבים לבנים או ירוקים, אך הוא האחרון להבשיל בממלכת היין הצרפתית, הרבה אחרי אחיו, האדומים של בורדו, זו גם הסיבה לשמו, הוא האחרון להאדים ולעיתים הוא נותר ירקרק ולא מבשיל לחלוטין.

באזור יין כל כך קריר זהו זן שקשה "לסמוך" עליו. בשנים חמימות יותר הוא יגיע לבשלות מלאה ויעצים את הבלנד הבורדולזי, בשנים קרות יותר הוא עלול גם להישאר מחוץ לממסך.

 

עולם היין הישראלי, שכמו רוב העולם, מעריץ את היין הצרפתי בכלל ואת מורשת בורדו בפרט, מיהרו להתמקד בענבים אלה בדגש על קברנה סוביניון ומרלו. הברון אדמונד דה-רוטשילד, שיועציו העדיפו לנטוע פה את זני עמק הרון, סירה, גראנש וקאריניאן, לא יכלו לחזות שחקלאי ארצנו יעדיפו לאמץ את הטרנד העולמי ולהתמקד ביינות זניים, כל שכן בזני בורדו האצילים.

 

פטיט וורדו הוא זן שכדאי לנטוע, תמיד יימצא מה לעשות עימו. הוא עשוי לעמוד בפני עצמו כיין זני שמסוגל להאריך ימים ולהתיישן היטב, הוא גם בקלות רבה יכול להשתלב ולהעשיר כל תמהיל ענבים.

כורמים המתלבטים בבחירת זנים לנטיעות חדשות בהחלט מוזמנים לקחת בחשבון את יתרונות הזן, שמפליא להבשיל ולהביא תוצאות טובות עד מעולות בכל חלקי הארץ.

עושה הרושם כי באזורים חמים יותר הוא יהיה אגרסיבי יותר ומאתגר יותר לטיפול. הטאנינים שלו יהיו קשים והוא ידרוש מיצוי עדין יותר של הזגים ומספר רב יותר של שפיות. בגליל העליון הוא מעט רך יותר, אבל רק במעט.

 

רמי נעמן, יינן ובעליו של יקב נעמן היה השני להכין ממנו יין זני. קדם לו רק יקב כהנוב, כמדומני.

את היינות הראשונים מזן זה הוא עשה מכרמים במעלה חורון, עוד לפני שהיו לו ענבים משלו. אולי זו הסיבה שהוא גיבש דעה מאוד נחרצת על הזן, "זהו סוס פרא, מאוד קשה לאילוף" הוא אומר.

במהלך לימודיו במכללת תל חי הוא נחשף ליין זני שנעשה ממנו, בפעם הראשונה, הוא מספר שזו היתה טעימה שסיימה את יכולתו לטעום יין נוסף באותו היום, הטאנינים האגרסיביים של הזן "תפסו" את לשונו, דבקה לחיכו יגידו אחרים, אבל הוא לא שכח אותו מאז וכשהכין ממנו יין זכר להתנהג עימו בהתאם לחוויה הראשונית.

הוא חיבר לו שישה אחוזי מרלו, שידוע ביכולת שלו לרכך זנים אחרים, והקפיד לבצע מספר רב יותר של שפיות לעומת המספר הנדרש עם יינות אחרים. החשש שהטאנינים האגרסיביים של הזן ישתלטו על היין גרם לו לנקוט במשנה זהירות.

אני לא יודע אם היו לו תובנות מוקדמות בנוגע לאופן הטיפול בזן הענבים או שמא היתה זו אינטואיציה גרידא שהובילה אותו, אך הדרך בה בחר הוכיחה את עצמה ומאז הוא נוקט באותה טכניקה שנה אחר שנה.

 

יש המזכירים את הפטיט וורדו כזן שעשוי להיות דומיננטי מאוד בנוף היין הישראלי. הוא מגיע לבשלות מלאה בכל שנה, להבדיל מהאופן בו הוא מתנהג בבורדו, כאן ניתן לסמוך עליו.

אולי זו אינה מחמאה גדולה לציבור אוהבי היין בישראל, אך הזן המיוחד הזה, שכל כך קל לזהות אותו בטעימה עיוורת, על צבעו, עצמתו, הניחוחות האדמתיים והחומציות שאינו מכזיב בה, אינו מציג תחכום רב.

הוא פשוט להבנה ואינו מפתיע בגוונים ורבדים רבים. מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל ׁׁ(what you see is what you get), אך מעטים יוכלו לומר כי התוצר המתקבל אינו מוצלח.

 

את היין הראשון, של יקב נעמן, פגשתי לראשונה ביום השקתו, זה היה אי שם בסוף חודש מאי 2012.

אני זוכר היטב את היין, הוא היה טוב, מאוד מאוזן, מאוד מדוייק בכמות הטאנינים שלו, החומציות, הגוף והעוצמה. לא היה בו אלכוהול עודף והוא היה מוכן לשתיה כבר בצעירותו, אבל משהו היה לי חסר…

חסרה לו האמירה שכל כך מאפיינת את יינות יקב נעמן, הוא היה יותר מדי 'נכון', יותר מדי מאורגן. בלי אף שפיץ, בלי אותה נאמנות מאפיינת, כמעט מוגזמת, של רמי לכרמיו, ענביו ויינותיו. חששתי שהוא מתחיל להתקלקל ולהפוך "מסחרי" בכוונותיו.

אבל…

היין התבגר היטב, הטאנינים התרככו, האדמה בצבצה אל תוך גווני הפרי והריחות שהוא מפיץ (וכאן לא צריך לחקור יותר מדי, הם בוקעים מתוך הכוס ונותנים את הטון גם בסביבותיה) הפכו למשהו כמעט מיני.

היין הלא מסונן הזה מספק מראה מעט עכור ואופי "מלוכלך", במובן הכי חיובי שקיים.

יין כזה גורם לך לתחושות מעורבות. מצד אחד אתה כואב את העובדה שפתחת את הבקבוק האחרון שנותר לך ממנו לפחות שנה או שנתיים לפני שהגיע לשיאו, מצד שני העונג כל כך גדול עד שהוא משכיח את הצער ומטביע אותו בגלים של הנאה צרופה.

לא מעט אלכוהול יש ביין, 15.2% מצויין על גבי התווית, אך הדבר אינו ניכר כלל (!!!), זה אומר לא מעט על עצמת הפרי ועל היכולת של הענבים לשאת 13 חודשי חבית, בלי שזו תהיה מוגזמת כלל.

 

רמי מספר בצער כי לא נותרו בקבוקים רבים מהיין הזה ביקב, אני לגמרי לא מופתע.

אילו הייתי מדרג את היין ביום השקתו, הוא היה מקבל ציון של 86 נקודות, היום, לאחר שחלפו שש שנים מיום הבציר, הוא מקבל אצלי דירוג גבוה בנקודות (ואני מרגיש שאני מעט קשוח איתו).

אם יש לכם הזדמנות לרכוש בקבוק ממנו, אל תהססו.

יקב נעמן, פטיט וורדו, 2010: 91 נקודות.

 

יקב רמות נפתלי מוכר כבר לרוב חובבי היין בישראל, איציק כהן, היינן והבעלים זכה כבר ללא מעט פרסים והכרה והוא מצליח לשמור על סטנדרט גבוה כבר לא מעט שנים.

בשיחה עימו הוא מספר ששנת 2012 לא היתה מהמשובחות שהוא ידע. חמסינים רבים ולא מעט בעיות גרמו לו להימנע מלהטביע את חותמת היקב על היין המוביל שלו, הקברנה סוביניון, והוא לא הוציא אותו לשוק כלל.

אבל דווקא הפטיט וורדו עמד בציפיות. זה לא הפתיע אותו, הוא כבר הכיר את הזן טוב מספיק כדי לאפיין אותו כקל לגידול, "זה זן שלא עושה לך בעיות… הוא תמיד מבשיל והוא תמיד מספק את הסחורה" הוא אומר. גם בישראל הוא הזן האחרון להבשיל ובימים אלה, כשהזנים האדומים כבר נבצרים ומתחילים בתהליך התסיסה, הוא עוד מתענג על השמש וממשיך לאיטו בתהליך ההבחלה.

הוא מפתיע אותי, בעיקר כי איציק מוצא אותו קל לשתיה, הוא מביט בקהל הטועמים העולים למרכז המבקרים של היקב ומזהה דפוס קבוע, "כל מי שטועם ממנו- רוכש בקבוק". במקום הזה הוא מסייע לי להגיע למסקנה כי הפשטות המאפיינת את טעמי הזן, הצבע הכהה והעוצמה המרשימה שלו, לא משאירה את הישראלים אדישים, הם רוצים לחוות זאת שוב גם בביתם. כשטועמים את היין אפשר להבין אותם.

ביין הזה האלגנטיות שולטת, הוא מביא את כל טעמי הזן, כולל את ה"לכלוך" התשוקתי-מיני, שגורם גם לבני תרבות פוריטנית להתחבר לעולם הייצרים, אך הוא עושה זאת בסוג של נימוס או נחמדות מטעה.

14.1% אלכוהול אינם בולטים יתר על המידה והבציר מתבצע יחסית מוקדם, כך שטעמי הפרי הבשל (אך לא מדי) באים לידי ביטוי מושלם על מצע של 12 חודשי אלון, יש נוכחות של עץ, אך אין כל השתלטות מצידה של החבית.

איציק לא מפחד מחומציות, היינות שלו מיועדים ללוות ארוחות עשירות טעמים, כך גם היין הזה. לעולם אל תשפוט אותו בטעימה ראשונה. תן לבלוטות הטעם רגע אחד להתרגל, בטעימה השניה הן יודו לך ובשילוב עם מנת בשר טובה, הן יעשו זאת שוב.

היין הקודם לימד אותי להיזהר בדירוג מוקדם, ברור לי שגם זה יעשה דרך ארוכה, יילך וישתבח עם השנים, לפיכך הדירוג לו הוא זוכה יהיה נכון לרגע זה, כשאני צופה שהוא יזכה לנקודות נוספות עם כל שנה שתחלוף, כשמצפות לו לא מעט כאלה להערכתי.

רק 1000 בקבוקים נעשו מיין זה, מומלץ לקנות, לשמור, לשתות ואין בי שום ספק- ההנאה מובטחת.

רמות נפתלי, פטיט וורדו, 2012: 88 נקודות.

 

לא מעט יקבים בארץ מבקבקים פטיט וורדו זני, אם יש תימוכין לסוגיית הפיכתו לזן העתיד של ישראל, זה שיתאקלם ויהפוך לאייקון תרבות, לזן הענבים המזוהה עם ישראל, הרי זה שגם הפשוטים והזולים ביניהם טובים והאיכותיים יותר מדברים בניב המתכתב נפלא עם הצלחה.

העובדה שהחומציות שלו אינה מרתיעה את קהל הצרכנים הופכת אותו לזן שגם משפר את יכולות הטעימה של ציבור הצרכנים ופותח בפניהם אפיקים חדשים.

עובדת יכולתו של הזן "לספק את הסחורה" גם בשנים טובות פחות הופכת אותו להימור בטוח גם עבור צרכני יין שמעדיפים להגדיר את עצמם רק כחובבים, בלי לקחת סיכונים מיותרים.

גם חובבי יין המעדיפים יינות רכים יותר עשויים ליהנות מפטיט וורדו, שגם אם הוא אגרסיבי מטבעו, הוא מתרכך והופך ידידותי יותר בחלוף השנים. האחרונים יאלצו לשמור אותו מספר שנים.

יין וקבעון (פוליטי)

 

אתם כבר יודעים?

סיימתם להתלבט בין שמאל לימין, גיבשתם דעות ועקרונות; ואתם כבר יודעים למי, בשום פנים, אסור להאמין.
אחרי שנפלתם פעם אחת, עברתם סופית לצד השני או שהחלטתם מראש, כשגם העובדות לא יסיטו אותכם למחנה הנגדי.

תגידו, יש סיכוי כלשהו, קלוש ככל האפשר, שאתם טועים?

ביין שלכם המפה רחבה קצת יותר, אבל זה לא מפריע לכם לעשות את אותו הדבר.
זה נכון, עם יקב שאיכזב קצת קשה לחזור ולהאמין; ולאחד ש״פגע בול״ הרבה יותר קל לשמור אמונים.

אבל יין לא בוחרים לארבע שנים, וגם אם ״נופלים״ לפעמים, זה לא שמעתה נשלם יותר מיסים.
קיים גם מחיר, שכדאי לשלם, בהצלחה ובכישלון כאחד, אפשר להגדיר אותו בשלוש מילים: עקומת למידה חיובית.

מה לומדים שם?
לא מעט דברים.
שהטעם שלנו משתנה כל הזמן, ומה שהיה טעים אתמול, לא בהכרח יהיה גם בשנה הבאה (זה מעיד גם על כך שאנחנו מתפתחים).
שללכת ״על בטוח״ כדאי רק לפעמים, אבל להמשיך לנסות ולטעום דברים חדשים, גם פותח בפנינו אופקים רחבים.
אפשר גם ללמוד לא מעט על עצמנו; על אומץ, גמישות מחשבתית, על הרצון לא ללכת תמיד עם העדר ועל כך שאנחנו גם חלק מקבוצה בת זהות, אבל גם אנשים חופשיים, עם דעה עצמאית.

אפשר ללמוד על ההמלצות של מי אפשר לסמוך ועל של מי קצת פחות…

וחשוב לזכור כי מבקרי יין, מביני דבר, פיינשמקרים, מלומדים, מובילי דעה ואף ייננים, שממליצים לנו על מה שבעיניהם הוא טוב, הם כמו מבקרי קולנוע, נמשיך להאזין להמלצותיהם, כל עוד במבחן התוצאה, אנחנו מסכימים.

בשורה התחתונה- אף אחד לא יודע טוב ממני, על מה שטעים, לי.

עכשיו תסלחו לי, אני הולך לטעום עוד מהחיים.