נכנס יין

אני לא חובב גדול של גימטריה, אבל כשניגשים למונח כמו "יין" זה כמעט בלתי נמנע.

אחרי קריאת המשפט הזה, העולם נחלק מידית לשני סוגי אנשים; אלה שכמו ברפלקס מותנה שולפים ממוחם הקודח את המונח 'סוד' ואלה שבאבחת עכבר מזנקים אל מחשבון הגימטריה הקרוב למקום מגוריהם וימצאו בו מונחים נוספים שסכום האותיות בהם יגיע לשבעים. הם ימצאו
שם: 'אידיליה', 'לבלוב', 'גאוני' וגם את 'אדם וחוה', אך גם 'בלבול', 'ליכוד', 'מאכזב' ואף 'גניבה'.

הפרשנות המקובלת לפתגם "נכנס יין יצא סוד" גורסת כי האלכוהול הופך אותך לפטפטן, החושף את סודותיו בקלות יתרה, הרב יהודה הלוי הצביע על העובדה שיין חודר לכל איבר מאיברי גופנו באמצעות ההקבלה בין השם הארמי ליין – "חמר" לבין רמ"ח האיברים שיש לו לאדם (248).

 

 

pierre-auguste_renoir_-_luncheon_of_the_boating_party_1880

פייר אוגוסט רנואר "סעודת השייטים" 1880

 

 

היכן מסתתר הסוד?

חובבי היין יודעים להצביע על חתימה ייחודית שיש לכל יקב על יינותיו; זהו סגנון עשייה שתוצאותיו
ניכרות ביינות השונים של כל יקב, מעין מאפיין זהה המצליח לבלוט מעבר להבדלים בין הזנים השונים ולעתים גם מעבר להבדלים בין כרמים מרוחקים, בעלי מאפייני אקלים שונים.

אני מכיר לא מעט חובבי יין שטוענים בגאון כי הם מצליחים לזהות את סגנון העשייה של יינן/ יקב ספציפיים גם בטעימה עיוורת, כלומר ללא ידיעה מוקדמת מה הם לוגמים או הצצה מוקדמת על התווית.

המחשה לגישה זו ניתן לראות בתוויות היין השונות של יקב "סוסון ים", כשעל גבי כל אחת מהן מוטבעת טביעת האצבע של היינן. במאמר מוסגר אוסיף ואומר כי היקב הקטן ומיוחד הזה בהחלט מצליח לייצר טביעת אצבע ייחודית, הניתנת לזיהוי על ידי טועם בעל ניסיון ברוב יינות היקב.

%d7%a1%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%9d4

יקב סוסון ים- טביעת אצבע ייחודית

 

למעשה, כל יקב השומר על עקביות בשפת העיצוב ומחבר בין סדרות היין השונות באמצעות אלמנטים גרפיים המופיעים על כלל תוויות היקב, רומז לנו על סגנון היין המיוצר ביקב זה ועל כך שיש לו טביעת אצבע ייחודית. אך לצערי לא תמיד הרמזים הללו מבטאים את המצב לאשורו, כשרבים המקרים בהם ניסיונות פחות מוצלחים או יינות שתקלות אירעו במהלך הכנתם, מבוקבקים כלאחר יד תחת ליין התוויות הסטנדרטי של היקב.

יקבים נוספים ממתגים את סגנון היקב על גבי תוויות היין; כך עושה "יקב נעמן", המשתמש בהרכבים מוזיקליים כדי לאפיין דווקא את ההבדלים בין היינות, אך בכך יוצר אנלוגיה בין יין למוזיקה, גם זו טביעת
אצבע ייחודית ומי שמכיר את יינות היקב יודע לזהות אותה גם בטעימה עיוורת (אך כנראה שלא בטעימה אילמת…). אני מביא אותו כדוגמה משום שזהו יקב שמקפיד על מסר אחיד בשלל יינותיו, לראייה, כש"נולד" ביקב יין שהתנהג באופן שונה וחריג מיתר אחיו, "בייב מרלו 2010", הוא זכה לתווית נפרדת ולמיתוג שונה מזה של שאר יינות היקב.

ברגע שאנחנו יודעים לזהות את אותה טביעת אצבע, אנחנו מתקרבים צעד נוסף לכיוון פיצוח הסוד

זהו צופן שקשה מאוד לאפיין אותו באמצעות נוסחה פשוטה, אך אם היינו מצליחים להניח נקודה בודדה על ציר רב מימדי, כזה שיכלול את רמת החומצה הטרטרית (חומצת הענבים), סוג החביות (עד לרזולוציה של מקור עץ האלון, יער האלונים בו צמחו ומידת צליית החבית), טמפרטורת התסיסה, סוג השמרים ועוד מספר כמעט בלתי נתפס של פרמטרים, זה היה אמצעי מדויק לזהות את טביעת האצבע החמקמקה הזאת.

חובבי המדע עלולים להתאכזב, הסקלה אינה קיימת, אנו נאלץ להמשיך להשתמש בכל מה שהחושים מקנים לנו ועדיין להישאר מוגבלים.

המהדרין, ואני כולל את עצמי ביניהם, יגדילו ויאמרו כי הם מצליחים לזהות את אופיו של היינן, שאיפותיו, פחדיו, תעוזתו, מקורות ההשראה שלו ואפילו טראומות יינניות שנחרטו בו, רק באמצעות טעימה של מספר מיינותיו. זה אולי יומרני, אבל כשאני מתאמן ביישום הגישה, אני מגלה כי גם כשאני מתבדה, יש פה אמת שחשיפתה מעוררת שיחה עמוקה ותקשורת ישירה.

לא מעט ייננים, בפגישתנו הראשונה, שמעו ממני את המשפט: "אני מכיר אותך היטב דרך היינות שטעמתי", הסקפטיים מביניהם נאלצו לעבור חוויה מביכה למדי, כשאני מאלץ אותם לשמוע את מה שיש לי לומר…

אחד מהם, שלא אנקוב בשמו, מצא עצמו משיב לי: "את הדברים שאתה אומר לי עכשיו, אני שומע תדיר… אבל רק מאשתי".

על יהדות ופרשנויות נוספות

הדת היהודית יודעת לספק לנו עוד סיפורים, אגדות ופרשנויות רבות אחרות, כמו זו הטוענת כי היין בפתגם אינו יין כלל, אלא ראשי תיבות של כיתות יהודיות עמן שיתף אלוהים את סודות הבריאה ("ישרים", "יראים" ו-"נביאים"), כמו גם את האגדה לפיה אדם שבילה את שבעים שנותיו בטיפשות תהומית, אך ברגע של שכרות ידע להפגין ידע מרשים (הוא, אגב, לא זכר דבר מאותו ערב מרנין), אחרים יטענו כי דווקא היכולת להתנגד להשפעות היין, כלומר היכולת להימנע משכרות, היא זו המצביעה על גדלות בתורה, אבל ריבוי הפרשנויות והסתירות הרבות ביניהן מאלצות כל בר דעת לייצר את המקובלת עליו.

טוב, תפסתם אותי במצב רוח מיוחד, עם כוס יין לצידי ורצון לחקור ולחשוף גם סודות אפלים, אז אוסיף וארחיב את הקטגוריה הנקראת: פיתוח פרשנויות חלופיות.

אולי… הסוד כלל אינו ביין, אפשר גם שהוא גם לא נמצא ביינן, בענבים, הכרמים או במעמקי החבית. אני רוצה להעלות סברה לפיה את הסוד הגדול אנחנו אוצרים.

כי כשאתם שותים מן היין, אחרי ניתוח הניחוחות והטעמים וגם אחרי, בואו נאמר, כוס אחת או שתיים… אולי זה האלכוהול, אולי הקדושה, אולי זה רק נדמה לי, אבל אני כמעט משוכנע, שאתם מאפשרים למשהו לזלוג… לא רק לדמעות המלאכים על דופן הכוס השקופה, אלא גם לתדמית הקשוחה, הידענות המעושה והביטחון העצמי המוגבל, אצלכם כמו אצלי.

המסכות נושרות ואנו נותרים מהן עירומים, משהו הופך איטי יותר, נעים, פחות מאיים והסודות עליהם אנחנו שומרים, לא המילוליים, אלא אלה הנקלטים בתתי מסרים, אז הם צפים.

הרי אם אני אוהב יין אחד יותר ופחות מאחר, הרי אני אומר, בלי מילים, כזה אני. לזה אני מתחבר.

כאן מתגלה שגם הגבר הקשוח מכל, אוהב בעצם יין רך ועדין כמו פינו נואר. וההוא שאוהב רק הגדרות מדויקות (המתמטיקאי או המדען שבחבורה, מכירים?) בעצם מעדיף ממסכים עתירי זנים היוצרים סינרגיה בלתי ניתנת לשקלול.

והפסיכולוג ההוא, זה שאי אפשר לראות בו, אלא  את האדם האוהב והמכיל, מתגלה כמאוד ביקורתי בכוסו (ואם תעז לומר לו את זה, אז גם בכעסו תגלה את אותו הדבר…).

ולמרות כל אלה, ואולי דווקא בגלל, תתאפשר תקשורת פתוחה בין קצוות מנוגדים.

והסודות אותם אנו מסתירים, בעיקר כשאנחנו מניחים אותם לרגע בצד, מרשים לעצמנו להיות נינוחים ולהם להיות קצת פחות מאיימים, דווקא אז אנחנו מגלים כי הם המשא המכביד ביותר שאנו נושאים.

 

ימי בציר

אילו הייתי רוצה לסכם את שיחותיי עם רמי בר מאור, לאורך כל יום הבציר שעשיתי עמו, הייתי נאלץ לגשת לשאלה ששאלתי אותו מול פסולת ענבי הסירה שהוא העמיס ממיכל התסיסה לעגלה הנגררת של רכב השטח.

poster

לילית צופה על היקב (צילום: שחר זיו)

"רמי, למה אתה לא עושה גראפה?"

"אין לי כוח להשתלט על עוד תחום לימוד" הוא ענה.

אני לא מתעלם מהחלקים האחרים בתמונה המעידים עליו לא פחות; כמו העובדה שהוא לא סוחט את הקליפות, כדי לקבל עוד כמה ליטרים של יין, המעידים על תחשיב נוסף שעשה והביא אותו למסקנה כי התוספת הכמותית שווה פחות מהפגיעה באיכות, וגם לא מכך שאת הקליפות הוא מוביל ומספק לדישון קרקע בתולית, בה יינטע כרם נוסף. גם מאלה ניתן ללמוד עליו לא מעט.

אך מאחורי ההתנגדות לניצול תוצרי הלוואי של היקב לטובת מוצר נוסף מסתתרת אמירה המקפלת לתוכה את כל מה שמאפיין אותו ואת היקב שבבעלותו; רמי הוא שילוב של תלמיד חכם, אוטודידקט ופרפקציוניסט רב תעוזה וחסר תקנה.  

ג'אגלינג חקלאי

בציר ענבים הוא מושג מאוד רומנטי, כל חובב יין יכול לדמות בעיני רוחו את שעות הבוקר המוקדמות, את זריחת החמה, את שמחת הבוצרים ואת שירת המזמרות.

g_boxes

שכונת הארגזים (צילום: שחר זיו)

אך המציאות יודעת תמיד להעניק זוויות ראייה נוספות והתמונה הרומנטית זוכה למפגש עם מציאות מקומית; חג הקרבן המוסלמי, ששולח את פועלי הבציר לבצור דווקא ענבי מאכל, המבוקשים מאוד בחג ומחירם מרקיע שחקים, הבטחות לא ממומשות לעשר זוגות ידיים עובדות מאבדות מחצית מערכן ולכרם מגיעים רק מחצית מהבוצרים.

גם מזג האוויר, שהיה חם מכדי לאפשר לגפנים להמשיך להזרים סוכר אל אשכולות הענבים, גבה מחיר והבציר נדחה כמעט בשבוע. מה לעשות, גם הענבים משתתפים במשחק וגם הם עלולים לשבש כל תכנון מוקדם.

היקב עושה תכניות, בוצר ומתסיס ענבים על פי לוח זמנים, ממלא ומרוקן מכלים וממלא שוב, בענבים חדשים, וחוזר חלילה עד תום תקופת הבציר, והמציאות מערימה קשיים המאלצים גם את הטוב שבמהנדסי הזמן לגלות יכולות אלתור של אמן קרקס. היכולת הזו לא מפתיעה, בכל הנוגע לרמי, הוא התמודד שנים רבות עם אינספור אתגרים, במקצועו הקודם כאדריכל.

הוא לא זקוק ליציקות הבטון של מקצועו הקודם, הוא הבין כי היסודות כבר קיימים והוא הפך, מבלי שירגיש, לחלק מהם, באמצעות שורשי הגפנים.

בציר בשני כרמים מתקיים היום ואנחנו מדלגים בין שני הכרמים, עוקבים אחר איכות הבציר ומספרם הגדל של ארגזי הענבים. רמי מתכנן את המשך הטיפול בענבים ביקב על פי קצב התקדמות העניינים.

harvest

בציר ידני (צילום: שחר זיו)

בכרם הקברנה סוביניון רמי מכיר כל פינה, הוא יורד לרזולוציה של הגפן הבודדת, מזהה הבדלים בקנה ומראה לי את ההשפעות בצימוח ואת ההבדלים הנובעים מכך באשכולות הפרי. אני חייב להודות שאלמלא ההדרכה הצמודה לא הייתי שם לב למה שנראה כהבדלים זניחים לעין עירונית כשלי.

כשפילוסופיה וכרם נפגשים

הרבה מאוד מהידע שרכשתי עד כה הופך למוטל בספק, לא במסגרת וויכוח שמטרתו להוכיח צדק, אלא כדפוס חשיבה אינטליגנטי ומעמיק שמוביל רמי כדרך חיים. הוא מראה לי כרמים המעוצבים בשיטות הדליה שונות, חושף את השיקולים העומדים מאחורי עיצוב הכרם, בעיקרם כלכליים, כשהנוחות לגישה של ציוד חקלאי ממוכן הוא מרכזי בהם. ומחזיר את הפוקוס לגפן עצמה וצרכיה, כשבמוקד מחשבתו ניצב הרצון להקל על חייה הקשים בלאו הכי בפיסת הקרקע המזרח תיכונית שלנו, לקבל את רצונה ולמנוע עקה.

קיימת האמונה השגורה הגורסת שככל שלגפן קשה יותר, כך פרותיה טובים יותר, הוא מוצא בכך אמת מסוימת, אך זו אינה אמת מוחלטת. הוא ממעט בהשקיה, אך דוגל בשיטות הדליה (עיצוב הגפן)  "פרועות" יותר, כמו בשיטת סוכת הגפנים. זה אמנם מקשה על מהלך ביצוע הבציר ומחייב בציר ידני, אך הערך המוסף שמתגלה באיכות הפרי, לדבריו, שווה את המאמץ הנוסף.

הוא "סומך" על הגפן ועל כוונותיה הטובות ליצירת פרי איכותי. הוא יודע מניסיון כי בשיטה שאימץ,

c-s

(צילום: שחר זיו)

כשעלוות הגפן מסוככת על הקרקע, בית השורשים מתחמם פחות והגפן נאטמת פחות בטמפרטורות גבוהות, ממשיכה בתהליכי ההבשלה ללא נסיגות סוכר ובלי חשש להצטמקות הפרי בשמש היוקדת.

הוא יודע שבאקלים המקומי אין צורך בחשיפת אשכולות הענבים לשמש ישירה, כך שהוא נמנע מביצוע חילון (דילול עלים ויצירת "חלונות" דרכם חודרת קרינת השמש) ברוב
כרמיו.

אנחנו מדברים על יתרונותיו של הבציר הידני, שלמות הפרי, ברירת אשכולות וניקיון חומר הגלם המגיע ליקב (ללא שריגים, עלים, קני ציפורים וכל מה שהבוצרת המכנית אינה יכולה להימנע מלאסוף) ואני שולף את היתרון היחיד שאני מכיר באופציה המתועשת, "אבל אפשר לבצור בלילה" אני טוען והוא צוחק…

"תחשוב רגע" הוא אומר, "בלילה החמצון גבוה יותר, כל שכן כשהבוצרת פוגעת בשלמות הענבים", אני אמנם נבוך, אבל ההיגיון שלו מנצח את האמיתות המקובלות.

"ומה בדבר האספקה המהירה ליקב, לפני שהענבים מתחילים להתחמם בחום היום?" אני מקשה בשאלה, והוא שולח אותי אל ארגזי היין, שעומדים בשמש כבר כמה שעות, מרים אשכול עליון, מניח את היד על המונח תחתיו ומגלה שהוא עדיין קריר למגע, "נוזלים אוצרים טמפרטורה לגמרי לא רע", כשמדובר בענבים, הם גם מבודדים באוויר סביבם.

"רציתי פעם", הוא ממשיך, "להכין ערכת בציר לילה לבציר ידני" ואני נזכר באירועים תיירותיים מסוג זה שיזמו לא מעט יקבים, "זו ערכה הכוללת, פנס ראש, מזמרה ו…מחט סטרילית לתפירה מהירה של החתכים שייווצרו על ידי המזמרה…", הוא צוחק וגורם לי לכעוס על עצמי פחות על שנמנעתי מלהשתתף באירועים מסוג זה.

עוד אגדה, שהוא מבטל דה פקטו, היא השאיפה לעונה ארוכה.

"אנחנו מנסים להידמות לצרפת ולאיטליה" הוא אומר, "שם העונה ארוכה, השמש עדינה ואין עודפי חום שעוצרים את תהליכי ההבשלה", "השמש שלנו חמה יותר, אם נאריך את העונה בכפיה, אנחנו מפסיקים לעשות יין ומתחילים לעשות ריבה", הוא מתכוון שבדרגות בשלות גבוהות מדי הטעמים המתקבלים ביין הם "ריבתיים", מתקתקים וחד מימדיים. הוא שואף דווקא לעונה קצרה, כשבשיטות ההדליה החביבות עליו, ההבשלה הפנולית מלאה, החומצות טובות והסוכר אינו עולה לרמות מטורפות.

והנה משחקת לטובתו שוב העובדה שהחליט לסמוך על הגפנים, בחומציות ענבים גבוהה הוא גם מונע את אחת מהבעיות הקשות ביותר של היינות הישראלים, חומצת הענבים מהווה חומת מגן טבעית כנגד פטרייה אחת, רעה במיוחד, הפוגמת ביין בלא מעט מקרים, ברטונומייזיס (או בקיצור ברט), ישנן שיטות להתמודד עמה בדיעבד, אך הוא אינו נזקק להן, חומצת הענבים (טרטרית) היא שעושה עבורו את העבודה.

אני שואל אותו על תסיסה ספונטנית, זו שמתבססת על שמרים "טבעיים", הנמצאים בכרם ועוטפים את הענבים, אך הוא, כדרכו, כמי שכבר שאל את עצמו את השאלות הללו בעבר לא מעט פעמים, גורס כי אין דבר כזה תסיסה ספונטנית. "לכל יקב יש את פלורת השמרים בהם השתמש מאז הקמתו בחלל היקב ובחביות, ואם קנה חביות משומשות מיקב אחר, קיבל בירושה גם את אלה של היקב ממנו רכש את החביות", "בנוסף על כך, גם בכרם עצמו, לאחר שהשתמשת בקליפות הענבים, לאחר התסיסה, לדישון האדמה, נמצאים כל אותם שמרים, כשדווקא הם יהיו הדומיננטיים ביחס לשמרים המקריים שהצטרפו לכרם האמור, כשאת אותו דבר ניתן כבר לומר על הכרם השכן..".

העולם איבד את הספונטניות, כנראה, כשניצולת הקרקע הפכה גבוהה, כשהשמרים ה"טבעיים" איבדו את הדומיננטיות שלהם מול השמרים שעברו השבחה, במסגרתה רכשו גם עמידות גבוהה.

Sharing is Caring

אחת לשעה אנחנו מופרעים בשיחת טלפון, אני שומע אותו מייעץ ליינן אחד, עוזר בייעוץ ליינן אחר וגם בשיאו של הבציר, כשכל אחד אחר היה מרגיש נוח לסנן שיחות, הוא מקפיד לעמוד לימינם של אחיו לאהבת היין. הוא מעניק ללא רצון בקבלה ונושא את דגל העזרה ההדדית בגאון. כשאני שואל על כך הוא עונה בחצי התנצלות, "טוב, זה תחום בו אף אחד לא יכול לגנוב את מה שיש לך, לכל אחד ייצא משהו אחר", אך כשהוא רואה שאני לא מסתפק בתשובה קצרה, הוא מוסיף: "זו תעשייה צעירה, שאם לא תגדל, לא תוכל לשרת את אלה העוסקים בה", חשוב לו שיהיה כאן יין טוב, גם ליקבים שעלולים להתחרות בו. 

מרסלן – נעים מאוד

בציר הענבים בעיצומו ואנחנו עוקבים בסקרנות אחר ההתקדמות בכרם השני, זהו כרם גדול המשתרע על פני למעלה מעשרה דונמים ואת רובו רכש אחד היקבים הגדולים, הם עוד לא התחילו בבציר כשרמי מסיים לבצור את שני הדונמים "שלו", אך גם עין לא מיומנת יכולה להבחין שזהו כרם שונה.

marsalan

מרסלן (צילום: שחר זיו)

כמות הפרי גבוהה משמעותית והאשכולות גדולים, פה גדל זן שרק מתחיל להיות מקובל ביקבים השונים, מרסלן.

"הוא לא מתעלה לרמות האיכות של הזנים האצילים" הוא אומר, "אך ליצירת יינות בסדרות אמצע הוא מושלם כי הוא מפיק יינות באיכות גבוהה מהממוצע ברמת מחיר סבירה", היינות המופקים ממנו מספקים גוף בינוני וחומציות טובה, אך הוא גם נותן מענה לאחת מהבעיות המרכזיות בגידול ענבים, הוא חסין לווירוסים שעושים שמות בזנים האחרים, הוא עמיד בפני מזיקים והוא מפיק איכות טובה גם בכמויות גידול כפולה מזו שנחשבת מקסימלית לענבים אחרים, כמו קברנה סוביניון, המרלו וגם הסירה. אני מוסיף שהוא גם מתאים לחך הישראלי.

המרסלן הוא זן שהורכב משני הורים, אביו, זן אריסטורקטי מבורדו, הקברנה סוביניון ואמו (ואנא סלחו לי על המעידה המיזוגנית הקלה) היא הגראנש, הגדל גם בספרד ובדרום צרפת.

הקברנה הוריש לו גוף והגרנאש סיפק חמיצות נאה המתקבלת גם באזורים קרים פחות.

הוספתי מועמד לרשימת הזן העתידי של ישראל.

טרנד של איש אחד

רמי מאמין בסינרגיה, בחיבור בין אלמנטים,

rami

רמי בר מאור מזיז עניינים (צילום: שחר זיו)

יותר מאשר בסלקטיביות, כמו במקרה של מיון גרגרים. הוא ישתמש בחלק מהשזרות, בהסכמה לאי אחידות בהבשלת הענבים, בחיבור בין סירה לקברנה סוביניון והדבר מתבטא גם באופן בו הוא מנחה את הכורמים לגדל את הגפנים. הוא גאה בצמחיה לה הוא מאפשר לגדול בין השורות, אך טורח בניקוי בין הגפנים. הוא מבצע זמירה מוקדמת ו"חוסך" סכומי כסף לא קטנים כשהוא נמנע מלהתערב במהלך חייהן התקין של הגפנים. הוא לא עושה זאת מסיבות כלכליות, אבל זה משפר את יחסם של הכורמים… אולי בגלל זה הם קשובים לו במילוי ההוראות המפורטות שהוא נותן, שלא כמו בהרבה מאוד מקרים בהם נתקלתי ביקבים אחרים.

הפילוסופיה שלו גורפת, הוא אינו משאיר אבן אחת שלא הפך וחקר וגיבש לגביה מסקנה, אך הוא אינו מסתגר מאחורי חומת המסקנות שכבר הפיק, אלא ממשיך להטיל ספק בכל הנחת ייסוד ובכל תוצאה, זהו בעיני אדם חכם. לא בגלל שהוא יודע, אלא בעיקר בגלל שהוא ממשיך ללמוד.

הדבר תופס גם לגבי מיקום הכרמים.

בעבר חיפש את הכרמים ה"טובים", את אזורי הגידול הנחשבים, וגידל ענבים גם בתל פארס שברמת הגולן, אך החליט להתמקד בכרמים שבסביבות היקב, אזור אלונה, על הקרקע הגירית המועדפת עליו, "זה סוג קרקע המאפשר חלחול מים יעיל, כך שהגפן לא נגישה לעודפי מים, כך שאדמת הגיר יודעת לעכב תהליכי צימוח". לאחר תקופת ניסיונות הוא בחר באופן בלעדי את כרמי האזור ואת הקרבה ליקב וקבלה מהירה של  הענבים לאחר הבציר.

איך מסכמים?

עכשיו קחו את כל המילים שקראתם,

grape_box

הצצה אחרונה על הכרם (צילום: שחר זיו)

הניחו אותן לרגע בצד.

כשיושבים מול היין ושומעים את הצלילים הרבים שהוא מפיק, מאזינים להרמוניה ביניהם ואת מכלול תכונותיו וחסרונותיו (ועוד לא נתקלתי באחד שהיה מושלם), רואים איך השתיים האחרונות גם יחד יוצרות דיאלוג מתמשך. כשנוצר איזון בין הקולות השונים, שמושכים לעתים לכיוונים מנוגדים, נוצר השלם.

לי זה קרה מול ירח אדום 2014 שהתגלה כצעיר מכפי טעמו הבוגר, אך גם מאוד חד ונמרץ, בוטה בהפגנת אוסף כישוריו, אך לא אגרסיבי. הוא מעניק לך התפרצות טעמים בעלת הדף רב ומשאיר אפטר טייסט עדין וארוך. הוא אינו משתלט על החושים, הם נשארים חדים.

היין ממשיך להתפתח ככל שמתרחקים ממועד פתיחת הבקבוק, בשלב מסוים אני קולט שהקרב האמתי יהיה הניסיון להשאיר מעט יין גם למחר ואולי גם למחרתיים, כי אין לי ספק שהיין הזה, שנוצר על מנת לצעוד מרחקים ארוכים, ישתפר בימים הבאים לאחר פתיחת הבקבוק ושנים לא מעטות של התבגרות צפויות לו אם יישמר כהלכה.

סיכויי בקרב זה די קלושים.

היין אינו מושלם, הוא שלם. ולפעמים גם אני חושב שזו שאיפה ראויה לא פחות, אולי אפילו יותר; האלכוהול גבוה אך במעט (13.8%) והוא ניכר באף יותר מאשר בפה, ניחוחות קרקע לחה, רקבובית אדמת יער (במינון מושלם לטעמי, אך יש שימצאו ניחוח זה נעים פחות) , אך גם אלה משתלבים עם ריחות פרי היער האדום והאוכמניות הבשלות המצטרף לאוקטבה של גווני אדום, מכהה עד בהיר, עם סיומת של פלפל ירוק.

מדובר ביין רציני, שלא משאיר אף בלוטת טעם בפה אדישה.

החבית מורגשת היטב, עדות ל-12 חודשים בה תסס והתיישן, היא מספקת טעמי קפה עדינים ומעט שוקולד, אך גם היא מרוסנת ואינה משתלטת על יתר הטעמים.

הטאנינים נוכחים, כיאה ליין צעיר בשנים, אך באופן מפתיע הם אינם תוקפניים, הדבר מאפשר ליין להיות נגיש כבר עכשיו, על אף גילו.

גוף מרשים ומתיקות עדינה, מתמודדים היטב עם חומציות מרשימה, שתעשה אותו ליין מושלם לליווי ארוחה.

bottle

ירח אדום 2014 (צילום: שחר זיו)

אבל את הפאנץ' שמרתי לסוף, זהו 100% מרלו.

לא מרלו קלאסי, לפחות לא אחד של בורדו, אבל מרלו רב עצמה.

כלל לא בטוח שהייתי מזהה את הזן בטעימה עיוורת, אבל אפשר גם שהייתי מסיים את הבקבוק ולא טורח לשאול. ביננו, למה?

את התוויות מעצב רמי בעצמו, אבל זה לא מפתיע, הוא לא מוותר על האפשרות לקחת לידיו גם את המדיום הזה על מנת לגרום לכם להרגיש. הטרואר, כוחות הטבע, חדוות היצירה האנושית והאלמנט המיסטי משתלבים לכדי איור פגני כמעט, בסגנון הדפסי שנות ה-30 של המאה ה-19.

ואם עדיין נותר לכם ספק בדבר החיבור לטרואר, אז גם שמה של הקרקע, רנדזינה, מופיע על התווית.

והנה שוב, כמו בכל פרודה המורכבת מכוחות מנוגדים, אנחנו שוב חוזרים לנקודת ההתחלה ומזהים דרך כל אחת מהן את הדרך, את סימניה ואת היינן.

 

הירוק הכי אדום שיש- פטיט וורדו.

לכתוב על יין אינה משימה אקדמאית, אתה לא מחליט לכתוב עליו ומונה טיעונים, אתה זקוק לטריגר, להתחלה של דיאלוג, יש שייהנו מהיין ללא הצורך לתמלל את השיחה בינם לבין היין שלפניהם ואת המחשבות והרגשות שעולים עם כל לגימה.

אני הרגשתי שהיין מבקש ממני להיות לו לשליח מצווה, שהוא מוכן לספר לי את סיפורו, לשתף אותי ולהשפיע עלי באופן בו לא אוכל להישאר אדיש וארצה להעביר את הבשורה גם אליכם.

בעודי כותב שורות אלה עומדים מולי שני בקבוקים, האחד פטיט וורדו 2010 של יקב נעמן והשני פטיט וורדו 2012 של יקב רמות נפתלי. שניהם מגיעים מאותו אזור, כרמי רמות נפתלי, אך משני תתי טרואר מעט שונים, עמק המכנסיים ועמק קדש בהתאמה.

פטיט וורדו

צילום: שחר זיו

פטיט וורדו הוא זן ענבים יוצא דופן, זה נכון שכל זן ענבים שונה מכל זן אחר, אבל במקרה של הזן הבורדולזי הזה השוני ניכר וקל לזיהוי, גם על ידי אלה שאינם מומחי יין.

השימוש הקלאסי בו, בבורדו שבצרפת, הוא בשילובו עם זנים נוספים. אחיו לבלנד, המופרסמים שבהם: הקברנה סוביניון והמרלו, הקדום והמסתורי: הקברנה פרנק, המלבק שזכה להכרה דווקא בארגנטינה והפך מזוהה עמה עד כדי שרבים חושבים שזהו מקורו וממהרים לשכוח אותו ברשימת זני בורדו וגיבור הכתבה הזאת, הפטיט וורדו.

 

השימוש הקלאסי בו, כאמור, הוא בשילובו עם חלק או כל זני בורדו, במינונים המשתנים בין תתי האזור בחבל ארץ היין המהולל שבצרפת. ברוב המקרים הוא יהיה הזן הזניח באחוזיו בתוך הבלנד.

רבים יאמרו כי המרלו והקברנה סוביניון יהיו הדומיננטיים והמובילים תמיד, יתווספו אליהם ה"תבלינים" בדמות הקברנה פרנק והמלבק והאחרון, גיבור די מפוקפק בדמותו של הפטיט וורדו, יוסיף לתערובת הזנים את צבעו העז ואלמנטים חשובים לשימור היין: חומציות נאה ולא מעט טאנינים.

 

את שמו קיבל הזן בפשטות, פטיט (קטן) בשל גודל גרגיריו, ו-ורדו שמקורו במילה וורט (vert) שמשמעה ירוק.

לא, הזן אינו זן של ענבים לבנים או ירוקים, אך הוא האחרון להבשיל בממלכת היין הצרפתית, הרבה אחרי אחיו, האדומים של בורדו, זו גם הסיבה לשמו, הוא האחרון להאדים ולעיתים הוא נותר ירקרק ולא מבשיל לחלוטין.

באזור יין כל כך קריר זהו זן שקשה "לסמוך" עליו. בשנים חמימות יותר הוא יגיע לבשלות מלאה ויעצים את הבלנד הבורדולזי, בשנים קרות יותר הוא עלול גם להישאר מחוץ לממסך.

 

עולם היין הישראלי, שכמו רוב העולם, מעריץ את היין הצרפתי בכלל ואת מורשת בורדו בפרט, מיהרו להתמקד בענבים אלה בדגש על קברנה סוביניון ומרלו. הברון אדמונד דה-רוטשילד, שיועציו העדיפו לנטוע פה את זני עמק הרון, סירה, גראנש וקאריניאן, לא יכלו לחזות שחקלאי ארצנו יעדיפו לאמץ את הטרנד העולמי ולהתמקד ביינות זניים, כל שכן בזני בורדו האצילים.

 

פטיט וורדו הוא זן שכדאי לנטוע, תמיד יימצא מה לעשות עימו. הוא עשוי לעמוד בפני עצמו כיין זני שמסוגל להאריך ימים ולהתיישן היטב, הוא גם בקלות רבה יכול להשתלב ולהעשיר כל תמהיל ענבים.

כורמים המתלבטים בבחירת זנים לנטיעות חדשות בהחלט מוזמנים לקחת בחשבון את יתרונות הזן, שמפליא להבשיל ולהביא תוצאות טובות עד מעולות בכל חלקי הארץ.

עושה הרושם כי באזורים חמים יותר הוא יהיה אגרסיבי יותר ומאתגר יותר לטיפול. הטאנינים שלו יהיו קשים והוא ידרוש מיצוי עדין יותר של הזגים ומספר רב יותר של שפיות. בגליל העליון הוא מעט רך יותר, אבל רק במעט.

 

רמי נעמן, יינן ובעליו של יקב נעמן היה השני להכין ממנו יין זני. קדם לו רק יקב כהנוב, כמדומני.

את היינות הראשונים מזן זה הוא עשה מכרמים במעלה חורון, עוד לפני שהיו לו ענבים משלו. אולי זו הסיבה שהוא גיבש דעה מאוד נחרצת על הזן, "זהו סוס פרא, מאוד קשה לאילוף" הוא אומר.

במהלך לימודיו במכללת תל חי הוא נחשף ליין זני שנעשה ממנו, בפעם הראשונה, הוא מספר שזו היתה טעימה שסיימה את יכולתו לטעום יין נוסף באותו היום, הטאנינים האגרסיביים של הזן "תפסו" את לשונו, דבקה לחיכו יגידו אחרים, אבל הוא לא שכח אותו מאז וכשהכין ממנו יין זכר להתנהג עימו בהתאם לחוויה הראשונית.

הוא חיבר לו שישה אחוזי מרלו, שידוע ביכולת שלו לרכך זנים אחרים, והקפיד לבצע מספר רב יותר של שפיות לעומת המספר הנדרש עם יינות אחרים. החשש שהטאנינים האגרסיביים של הזן ישתלטו על היין גרם לו לנקוט במשנה זהירות.

אני לא יודע אם היו לו תובנות מוקדמות בנוגע לאופן הטיפול בזן הענבים או שמא היתה זו אינטואיציה גרידא שהובילה אותו, אך הדרך בה בחר הוכיחה את עצמה ומאז הוא נוקט באותה טכניקה שנה אחר שנה.

 

יש המזכירים את הפטיט וורדו כזן שעשוי להיות דומיננטי מאוד בנוף היין הישראלי. הוא מגיע לבשלות מלאה בכל שנה, להבדיל מהאופן בו הוא מתנהג בבורדו, כאן ניתן לסמוך עליו.

אולי זו אינה מחמאה גדולה לציבור אוהבי היין בישראל, אך הזן המיוחד הזה, שכל כך קל לזהות אותו בטעימה עיוורת, על צבעו, עצמתו, הניחוחות האדמתיים והחומציות שאינו מכזיב בה, אינו מציג תחכום רב.

הוא פשוט להבנה ואינו מפתיע בגוונים ורבדים רבים. מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל ׁׁ(what you see is what you get), אך מעטים יוכלו לומר כי התוצר המתקבל אינו מוצלח.

 

את היין הראשון, של יקב נעמן, פגשתי לראשונה ביום השקתו, זה היה אי שם בסוף חודש מאי 2012.

אני זוכר היטב את היין, הוא היה טוב, מאוד מאוזן, מאוד מדוייק בכמות הטאנינים שלו, החומציות, הגוף והעוצמה. לא היה בו אלכוהול עודף והוא היה מוכן לשתיה כבר בצעירותו, אבל משהו היה לי חסר…

חסרה לו האמירה שכל כך מאפיינת את יינות יקב נעמן, הוא היה יותר מדי 'נכון', יותר מדי מאורגן. בלי אף שפיץ, בלי אותה נאמנות מאפיינת, כמעט מוגזמת, של רמי לכרמיו, ענביו ויינותיו. חששתי שהוא מתחיל להתקלקל ולהפוך "מסחרי" בכוונותיו.

אבל…

היין התבגר היטב, הטאנינים התרככו, האדמה בצבצה אל תוך גווני הפרי והריחות שהוא מפיץ (וכאן לא צריך לחקור יותר מדי, הם בוקעים מתוך הכוס ונותנים את הטון גם בסביבותיה) הפכו למשהו כמעט מיני.

היין הלא מסונן הזה מספק מראה מעט עכור ואופי "מלוכלך", במובן הכי חיובי שקיים.

יין כזה גורם לך לתחושות מעורבות. מצד אחד אתה כואב את העובדה שפתחת את הבקבוק האחרון שנותר לך ממנו לפחות שנה או שנתיים לפני שהגיע לשיאו, מצד שני העונג כל כך גדול עד שהוא משכיח את הצער ומטביע אותו בגלים של הנאה צרופה.

לא מעט אלכוהול יש ביין, 15.2% מצויין על גבי התווית, אך הדבר אינו ניכר כלל (!!!), זה אומר לא מעט על עצמת הפרי ועל היכולת של הענבים לשאת 13 חודשי חבית, בלי שזו תהיה מוגזמת כלל.

 

רמי מספר בצער כי לא נותרו בקבוקים רבים מהיין הזה ביקב, אני לגמרי לא מופתע.

אילו הייתי מדרג את היין ביום השקתו, הוא היה מקבל ציון של 86 נקודות, היום, לאחר שחלפו שש שנים מיום הבציר, הוא מקבל אצלי דירוג גבוה בנקודות (ואני מרגיש שאני מעט קשוח איתו).

אם יש לכם הזדמנות לרכוש בקבוק ממנו, אל תהססו.

יקב נעמן, פטיט וורדו, 2010: 91 נקודות.

 

יקב רמות נפתלי מוכר כבר לרוב חובבי היין בישראל, איציק כהן, היינן והבעלים זכה כבר ללא מעט פרסים והכרה והוא מצליח לשמור על סטנדרט גבוה כבר לא מעט שנים.

בשיחה עימו הוא מספר ששנת 2012 לא היתה מהמשובחות שהוא ידע. חמסינים רבים ולא מעט בעיות גרמו לו להימנע מלהטביע את חותמת היקב על היין המוביל שלו, הקברנה סוביניון, והוא לא הוציא אותו לשוק כלל.

אבל דווקא הפטיט וורדו עמד בציפיות. זה לא הפתיע אותו, הוא כבר הכיר את הזן טוב מספיק כדי לאפיין אותו כקל לגידול, "זה זן שלא עושה לך בעיות… הוא תמיד מבשיל והוא תמיד מספק את הסחורה" הוא אומר. גם בישראל הוא הזן האחרון להבשיל ובימים אלה, כשהזנים האדומים כבר נבצרים ומתחילים בתהליך התסיסה, הוא עוד מתענג על השמש וממשיך לאיטו בתהליך ההבחלה.

הוא מפתיע אותי, בעיקר כי איציק מוצא אותו קל לשתיה, הוא מביט בקהל הטועמים העולים למרכז המבקרים של היקב ומזהה דפוס קבוע, "כל מי שטועם ממנו- רוכש בקבוק". במקום הזה הוא מסייע לי להגיע למסקנה כי הפשטות המאפיינת את טעמי הזן, הצבע הכהה והעוצמה המרשימה שלו, לא משאירה את הישראלים אדישים, הם רוצים לחוות זאת שוב גם בביתם. כשטועמים את היין אפשר להבין אותם.

ביין הזה האלגנטיות שולטת, הוא מביא את כל טעמי הזן, כולל את ה"לכלוך" התשוקתי-מיני, שגורם גם לבני תרבות פוריטנית להתחבר לעולם הייצרים, אך הוא עושה זאת בסוג של נימוס או נחמדות מטעה.

14.1% אלכוהול אינם בולטים יתר על המידה והבציר מתבצע יחסית מוקדם, כך שטעמי הפרי הבשל (אך לא מדי) באים לידי ביטוי מושלם על מצע של 12 חודשי אלון, יש נוכחות של עץ, אך אין כל השתלטות מצידה של החבית.

איציק לא מפחד מחומציות, היינות שלו מיועדים ללוות ארוחות עשירות טעמים, כך גם היין הזה. לעולם אל תשפוט אותו בטעימה ראשונה. תן לבלוטות הטעם רגע אחד להתרגל, בטעימה השניה הן יודו לך ובשילוב עם מנת בשר טובה, הן יעשו זאת שוב.

היין הקודם לימד אותי להיזהר בדירוג מוקדם, ברור לי שגם זה יעשה דרך ארוכה, יילך וישתבח עם השנים, לפיכך הדירוג לו הוא זוכה יהיה נכון לרגע זה, כשאני צופה שהוא יזכה לנקודות נוספות עם כל שנה שתחלוף, כשמצפות לו לא מעט כאלה להערכתי.

רק 1000 בקבוקים נעשו מיין זה, מומלץ לקנות, לשמור, לשתות ואין בי שום ספק- ההנאה מובטחת.

רמות נפתלי, פטיט וורדו, 2012: 88 נקודות.

 

לא מעט יקבים בארץ מבקבקים פטיט וורדו זני, אם יש תימוכין לסוגיית הפיכתו לזן העתיד של ישראל, זה שיתאקלם ויהפוך לאייקון תרבות, לזן הענבים המזוהה עם ישראל, הרי זה שגם הפשוטים והזולים ביניהם טובים והאיכותיים יותר מדברים בניב המתכתב נפלא עם הצלחה.

העובדה שהחומציות שלו אינה מרתיעה את קהל הצרכנים הופכת אותו לזן שגם משפר את יכולות הטעימה של ציבור הצרכנים ופותח בפניהם אפיקים חדשים.

עובדת יכולתו של הזן "לספק את הסחורה" גם בשנים טובות פחות הופכת אותו להימור בטוח גם עבור צרכני יין שמעדיפים להגדיר את עצמם רק כחובבים, בלי לקחת סיכונים מיותרים.

גם חובבי יין המעדיפים יינות רכים יותר עשויים ליהנות מפטיט וורדו, שגם אם הוא אגרסיבי מטבעו, הוא מתרכך והופך ידידותי יותר בחלוף השנים. האחרונים יאלצו לשמור אותו מספר שנים.

איזה יין נשתה?

 

איזה יין נשתה?
אולי לבן ופריך,
שיעורר ויתאים גם לכל מה שצריך,
גם לבוקר, גם לבין הערביים,
העיקר שיתאים גם לשניים.

איזה יין נשתה?
אולי אחד ששמרנו הרבה זמן,
אחד שתכננו לפתוח במועד מתוזמן,
והרי כל עוד אנו יחד,
זה תמיד מתאים, תמיד מיוחד.

אז איזה יין נשתה?
אולי את ההוא, המתוחכם, השווה.
שישאיר את שנינו ערים כל הלילה,
מדברים גם עלינו, גם עליו,
נותנים לו לשיר, את השיר של הסתיו.

איזה יין נשתה?
אולי ויונייה או מורבד(ר) או רוזה,
או שאתה שוב מעדיף קברנה?
העיקר שיהיה די יבש,
כי הרי מתיקות תתגלה בהמשך.

אז איזה יין נשתה?
אולי יין וורוד, אולי יין לבן,
וההוא במקרר כבר מוכן.
אולי תבחרי אותו את,
אולי את ההוא שיתאים לשאריות מערב שבת.

אז איזה יין נשתה?
אולי את ההוא שעושה מצב רוח,
שהמליצו עליו כמתאים לאירוח.
את זוכרת? ההוא שטעמנו ביקב,
בסיור בכרמים, בקרירות של הערב.

אז איזה יין שותים?
נו, תחליט כבר אתה,
הדיון הזה עשה אותי צמאה.
את יודעת, ביננו, זה לא כל כך חשוב,
העיקר שנשתה ונאהב שוב ושוב.