אחת לשנה אני נוהג לבקר ביריד יקבי הבית של יקב שורק. המציגים בו הם יקבים קטנים במיוחד המייצרים בין 300 ל-2000 בקבוקי יין בשנה וזהו היריד השמיני במספר שעורך בית הספר ליין המנוהל על ידי ניר שחם, שהוא גם היינן והבעלים של יקב שורק וגם בעליו של מתקן הייצור של לא מעט יקבים קטנטנים, שמה שמייחד אותם, מעבר לתשוקה אדירה לעולם הענבים, היא העובדה שהם נולדו בבית הספר הזה והם משתייכים לקבוצה בת למעלה ממאה וחמישים יקבים שהחלו את דרכם כסטודנטים צמאים בזו האכסניה.

מה בכלל יש לו לאדם לחפש ביריד יקבי בית?

הרי ברור מראש שלא ימצאו שם היינות הטובים ביותר, גם לא את היקבים בעלי הסגנון המגובש ביותר או בעלי הניסיון הרב ביותר, אבל בכל זאת, שנה אחר שנה, אני מקפיד לפקוד את היריד הזה, מלא תקווה שאמצא שם כמה יינות טובים ויצרן אחד או שניים שברבות הימים יהפכו להיות יקבים של ממש.

אני גם מספר לעצמי סיפור, לפיו אני מחויב לעקוב משלב מוקדם ככל

 האפשר אחר תופעת התפרצות היצירתיות והיצירה בדמותו של היין הישראלי.

הסיפור הזה מספק לי מוטיבציה לבקר בחצר של יקב שורק אחת לשנה, אבל אני חושש שהוא אינו מגלם את הסיבה המרכזית, אבל אותה גיליתי, לגמרי במקרה, בטריטוריה שונה בתכלית מזו של עולם הענבים, בהקרנה של סרט דוקומנטרי אליו הזדמנתי מספר ימים לאחר יריד היקבים הקטנים של בית הספר ליין.

מדובר בסרטה של שרון חוטר-ישי, "ללא ארץ", העוקב אחר אמן רב תחומי המצטרף כסולן ללהקת רוק ודוחף את חלומו, למרות אינספור קשיים, לידי מימוש.

 

אני נמנע מלעשות ספויילר לסרט, שאני חושב שכולם צריכים לצפות בו, אבל אני מרשה לעצמי לספר לכם כי המציאות, כמו שהיא מתבטאה גם בסרט, יש לה נתיבים משלה והם לא כולם משתכנעים נעים במסלול של סיבה -> תוצאה, כמו שאנו יודעים לתכנן (ולבדר את אלוהים).

אני גם יכול להבטיח כי למרות שזהו סרטה הראשון של חוטר-ישי, היא מצליחה ביצירתה למלא בגאון את תפקידה של האמנות ואתם תמצאו את עצמכם מעורבים בחיי הדמויות.

אתם תאהבו אותם, תשנאו אותם, תבוזו להם ותחזיקו בשבילם את האצבעות חזק-חזק, גם בשבילם, אבל לא פחות מכך עבורכם. כי החלום הוא לא פחות שלכם משלהם.

אנו חיים בתקופה מטורפת, הצלחה וכישלון נמדדים בשורת הרווח וההפסד הכלכליים בלבד ואנחנו כבר לא מתרשמים ממי שחיפש מלוכה, אבל מצא אתונות. כי עם אתונות אפשר לחרוש שדות, אבל מלוכה מאפשרת לך לצוות על מישהו אחר שיעשה עבורך את העבודה השחורה.

כאלה אנחנו, תוצרי "תרבות ה-$" בה סלב'ס שווים הרבה יותר מבני אדם רגילים, כשזה לגמרי לא משנה אם הם הפכו כאלה בשל הישגים של ממש או בגלל שזכו ב"כוכב נולד" או אכלו 2 ק"ג סטייק בפחות מ-3 דקות.

אין לי ספק כי לא מעט יקבים קמו מתוך חלום להפוך את בעליהם למפורסמים, עשירים ולזוכי פרסים מכובדים וציונים בני למעלה מ-95 נקודות מבית רוברט פארקר וה-ויין אדווקט (Wine Advocate), אבל גם הם מגלים, מוקדם יותר ממאוחר, כי התחרות קשה והמציאות לא קשה פחות, אך במקום לשקוע בתהום הנשייה, לנטוש את החלום ושנות נתיב, הם ממשיכים לעשות יין, ללמוד, להשתפר ולהתמיד במה שנראה כמו מסלול אינסופי של יצירה ו..הפסדים כספיים.

זו תופעה המנוגדת להלך הרוח של התרבות המקומית ובשל כך מפתיעה.

שרון חוטר-ישי חשפה זאת עבורי, כי המסלול שהיא עשתה ממפגש אקראי עם הדמות הראשי בסרטה, תוך ליווי של החולם, החלום וחבלי הלידה של מימושו,  מסביב לעולם, כמעט ללא אמצעים כספיים, עם צוות מקצועי בהתנדבות מלאה ועד זכייה בפרס אפוס 2017  הנחשק.

היא היתה עבורי אותו יקב בוטיק קטנטן, שלא מפסיק ליצור, לדחוף קדימה, להתנסות, לגלות, לחלום ולממש, גם אם הדרך קשה, גם אם הסכנות האורבות בה רבות מפוטנציאל הרווח.

היא סיפרה לי, שלא בידיעתה, מדוע אני עוקב בדריכות אחר אותם יקבים קטנטנים.

היא והם, מהווים את ההסבר לכך שיין אינו מוצר, אלא תצורה נוזלית של דרך, של הלך רוח, של חזון ומימושו.

זהו התזקיק העונה לתואר השראה.

עכשיו, אחרי שפרקתי את כל זאת מעל כתפיי, אפשר לעבור לאזכור של כמה יינות ויקבים שכדאי לשים לב אליהם, עתה ובעתיד.

חלקם כבר מצדיקים את התחלתו של מוניטין חיובי, מפני שהם מצליחים להציג יינות מרתקים כבר כמה שנים ברציפות, אחרים בגלל שאפשר להבחין בניחוחות של אמירה ייחודית בחלק מהיינות שהציגו ביריד.

להלן היינות שהרוויחו ציון לשבח ואת החשק להמשיך לעקוב אחר היקבים שהפיקו אותם:

יקב קוואטרו

מרלו 15'– טאנינים טובים של חבית בשנתה האחרונה, אך הייתי שמח אילו היה מעקב יסודי יותר אחר תהליכי החמצון במהלך הפקתו.

מרלו שיראז 13'– יין מעניין המשלב את הטוב מהשילוב בין שני הזנים, זאת למרות שתיקוני החומצה מעט מוגזמים.

יקב הסמטה

סמייל 15'– 75% פטיט סירה, 25% מורבדר שמקורם בחוות טל בכרמי יוסף. יין מעניין מאוד עם חומציות טובה ואיזון מוצלח בין טעמים, בעל גוף קל עם דומיננטיות של הטעמים הקלאסיים של הזן המרכזי בבלנד, הפטיט סירה.

בלנד רמת השרון– 40% מרלו, 40% קברנה סוביניון ו-20% מורבדר. יין מאוזן עם חומציות טובה. לא אמירה גדולה בכל הנוגע לגוף, שהוא קל עד בינוני, אבל עשוי היטב.

יקב אדם

קותי 15'– 95% סירה, 5% ויונייה שמקורם בכרם נענע במצפה רמון. יין רך ואלגנטי, מעט ירקרק עם נגיעות של מנטה וזוטה לבנה עם מרירות עדינה המוסיפה ליין עומק ולא מעט אופי. בעיני: ההפתעה הנעימה של היריד.

במאמר מוסגר, עושה הרושם שזה היקב הכי מגובש שהציג ביריד, גם באופי היינות וגם בעיצוב התווית והבנת "תפקידו" ביחס ליתר היקבים בארץ. שווה להמשיך לעקוב גם בעתיד אחר מעשה ידיה של אורנה לב, הייננית.

יקב דורון

שנין בלאן '16– ענבים מכרם נענע ממצפה רמון. ארומטי, יבש ומוצלח.

קברנה סוביניון 15'– גוף בינוני ++ עם מעט מרירות יתר. טאנינים בנוכחות גבוהה, אך הם אינם מפריעים להנאה. יין שאפשר גם ליישן לכמה שנים.

בורדו בלנד 14'– יין התואם את ההגדרה של היין הקודם, עם דגש על העובדה כי הוא אינו מספיק חומצי, בהחלטת היינן, שזהו סגנונו האישי. יחד עם זאת, יין טוב שעשוי להתיישן נפלא עוד מספר שנים.

יקב זאזא (ZAZA)

בלאן דה נואר 16'– לבן מענבים אדומים: שיראז וקברנה סוביניון, שמקורם מכרמי יוסף. אף עתיר ריחות אשכוליות רענן ונפלא, פה מעט לימוני, יבש ומאוזן.

שיראז 14'– ענבים מספסופה שבגליל העליון. מעט ירקרק בטעמיו, מה שלא מפריע לו להיות מאוד נעים ובעיקר מאוזן. יין טוב שלצערי הרב מוצלח יותר מאחיו הצעיר מ-2015.

יקב קדמא

ג'מינו 14'– קברנה סוביניון, אליקנטה ושיראז. יין קליל וכייפי עם חומציות טובה.

יקב ארבבוף

סלעית 15'– קברנה סוביניון, פטיט סירה ופטיט וורדו. יין עם חומציות עדינה ואפטר טייסט ארוך ונעים.

יקב אופיר

רוזה 16'– עשוי מענבי סן ג'ובזה שמקורם בכרמי יוסף. יין יבש מאוד עם מעט מרירות המוסיפה לו

עומק, אך אינה מוגזמת. אפטר טייסט בינוני + ונאמנות סבירה בהחלט לטעמים הקלאסיים של הענבים מהם הוא עשוי.

פטיט סירה קאריניאן 15'– מעופש באופן חיובי למדי (אין דרך אחרת לומר זאת), מעט טאני מדי, אך זה רק אומר שכדאי להמתין איתו עוד שנה או שנתיים או להגיש אותו עם ארוחה בשרית. אפטר טייסט ארוך למדי.

קברנה פרנק 15'– יין נאמן לטעמי הזן הקלאסיים, חובבי הזן (ואני ביניהם) יחושו בחיוך לא רצוני המתפשט על פניהם, בעיקר בגלל שהאפטר טייסט שלו ימשיך את החוויה גם בתום הטעימה.

יקב רוגלית

מרלו סירה 15'– יין עשיר טעמים המסתיר בחובו יותר מכפי הנגלה לעין (לאף וגם לפה), חומציות טובה, אם כי בתיקון קצת עודף. זה יין שגורם לך להצטער על כך שכל מה שיכולת להקדיש לו הן כמה דקות.

הערה לעצמי: קח אותו לערב שלם, דברו קצת ביניכם.

היין הזה שונה מהותית מיינות היקב האחרים שהוצגו ביריד.

אמרתי זאת לייננית ואני אומר את זה שוב: מקווה שזה הכיוון בו היקב ימשיך, כי אם כך יהיה, כדאי לכם לזכור את השם.

יקב ארגוב

פרנץ' קולמברד 16' (יין כתום)- הכתום הזה שעשוי מענבים לבנים שהושרו על קליפותיהם ונתנו לו גוון מעט אורנג'י מספק פרי עשיר, חומציות נפלאה, מרירות מתאימה ואפטר טייסט ארוך ונפלא. אל תשאירו אותו ביקב- רוצו לקנות.

שיראז 10'– עשיר ופירותי, עם חומציות טובה מאוד וטאנינים עדינים שהביאו אותו עד כה.

קברנה פרנק 14'– נאמנות נפלאה לזן הנפלא והעתיק הזה, יין עשיר טעמים וטאני במידה. יופי של יין.

יקב גלאי

בלאן דה נואר 16'– לבן מענבי קברנה סוביניון (אדומים) ועל כן שמו, יין עדין עם ריחות מרתקים. אילו היה מעט יותר חומצי, היה מתקרב למקום אליו שואפים יינות גדולים.

כנראה שאני ביקורתי יותר ממגזין דיקנטר הבריטי, שזיכה אותו במדליית כסף בטעימות 2017.

יקב מבצר עתלית

גוורצטרמינר 15'– אף טוב, אך מוגבל בדומיננטיות של ריחות מי וורדים, עם אפטר טייסט ארוך והכי חשוב- יין יבש, כמו שצריך ולא כפי שמקובל.

ברברה שיראז 14'– חמיצות מעולה, אפטר טייסט ארוך ו-12 חודשי חבית שאינם משתלטים על היין.

פטיט סירה 14'– אני חושב שחלה טעות כשקראו ליין הזה על שם הזן, כפי שמכירים אותו בארה"ב. בסגנון היין הוא הרבה יותר צרפתי וצריך היה לקרוא לו בשמו הצרפתי של הזן- דוריף.

למעט חריגה קלה ברמת החומציות (מה שלא באמת יפריע גם למומחים) ועודף קל ברמת הטאנינים (מה שיתאזן עד השנה הבאה), זהו יין טוב באמת, כשגם מעט מרירות יתר לא מונעת ממנו את התואר.

בדיעבד אני מגלה כי לא מעט יינות ויקבים נכנסו לרשימה וזו באמת הפתעה, אמנם אין לי כוונה להתלונן, אבל זה בהחלט מעלה את הרף לקראת השנה הבאה.