מחפשים שורשים בגפנים ותיקות,

מאתרים בזנים מוכרים זהויות .

מנסים להבין מה אנחנו רוצים,

בתוך עולמות חדשים וישנים.

מאתרים כרמים, נוטעים נוספים,

פילוסופיית גידול להנחיל מנסים.

מגיעים אל הכרם, לא רק בעונה,

ועוקבים אחרי כל עלה, כל אשכול, כל קנה.

מתעמקים במדע, במחקר, בדיוק מדידות,

מאתרים יציבות בסוגי קרקעות.

מייחסים את הכל למקום, לאקלים, לשנה,

בעיקר בנקודות בהן כשל המדע.

בוחרים חביות, ושמרים ותפיסה,

מקווים שהכל יסתדר בתסיסה.

מביאים תוצאות, מחפשים הכרה,

עוד לפני שאפשר להסביר מה קרה.

מתווכחים על טיבו של בציר השנה,

אך אין כל ספק שזו  די טובה.

קורעים את התחת, בוצרים ברינה,

השריטות מהכרם, סימנים של גבורה.

אך בלילה לפני השינה,

בעוד החלום בחבית לקראת הגשמה.

סופקים שתי ידיים, כשאין איש בסביבה,

ופונים לאל דמיוני, בתקווה שישמע.

אילו היינו חיים בצרפת או איטליה,

ולא צריך היה להסביר,

כי פריון עבודה רק עולה,

כשעם ארוחת צהרים,

שותים כמובן מאיליו גם כוס יין.

אילו היינו לוגמים טעימות ראשונות,

עם ינקות, על ברכי ההורים.

וטעם נרכש היה כבר נרכש עד גיל נעורים,

לא הייתי צריך להשקיע שעות כימים,

לשכנע זרים לטעום סגנונות אחרים.

אילו יכולתי לומר לך,

בלי מילים ארוכות, בפשטות ללא דופי,

שאני אוהב אותך כמו יין.

היית מבינה ולוגמת עימי,

כי היין אומר אהבה, בלי מילים.

אך כל זאת עוד חזון למועד,

כי עכשיו בפנינת המזרח התיכון,

חשובות מלחמות וכלי זין, מדם ענבים של שעות בין ערביים.

ובדיוק בגלל זה, כדי להיות מובנים,

אנחנו נאלצים להגיד "אהבה", בכל פעם שמנסים לתאר פה כוס יין.

איזה יין נשתה?
אולי לבן ופריך,
שיעורר ויתאים גם לכל מה שצריך,
גם לבוקר, גם לבין הערביים,
העיקר שיתאים גם לשניים.